ת"א 3145-02-11

תקציר

השופטת דחתה את טענת רופא השיניים הנתבע כי תקופת ההתיישנות חלפה, וקבעה כי הטיפול האחרון של התובעת אצל הנתבעת היה בשנת 2008 וכי התובעת לא הייתה מודעת לנזקיה הנטענים עד שהתייעצה עם רופא שיניים אחר בשנת 2012. באשר לטענת הרשלנות בטיפול הרפואי, קבעה השופטת כי הנתבעת חבה לתובע חובת זהירות אך לא הצליחה להוכיח כי הטיפול שניתן היה לקוי או כי בעיות השיניים של התובע נגרמו כתוצאה מהטיפול של הנתבעת. לגופו של עניין, השופט מצא כי טיפולו של הנתבע בשיניים 34, 35 ו-44-46 לא היה רשלני. לגבי שן 34 קיבלה השופטת את טענת הנתבעת כי היא זכאית לתת את הטיפול מבלי להפנות את התובעת למומחה לטיפולי שורש, במיוחד נוכח היעדר פתולוגיה המעידה על דלקת בשורש. לגבי שן 35 קבעה השופטת כי החלטת הנתבעת להשתמש בשתל זוויתי הייתה הפעלה סבירה של שיקול דעתה המקצועי, במיוחד בהתחשב בקרבתו של העצב. לגבי שיניים 44-46 קיבלה השופטת את הסברה של הנתבעת כי הפעילה את שיקול דעתה בניסיון לשמר את השיניים. השופטת דחתה גם את הטענה של היעדר הסכמה מדעת, וקבעה כי למרות שהנתבעת לא סיפקה את ההסברים והפרטים הנדרשים על הטיפול, התובעת לא הצליחה להוכיח כי הייתה בוחרת בדרך טיפול אחרת לו הייתה מעודכנת כראוי. עם זאת, השופטת מצאה פגיעה באוטונומיה ופסקה לתובע פיצויים בסך 40,000 ₪. החלטה זו התבססה על ההבנה כי ביצוע טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת מהווה פגיעה בכבודו ובאוטונומיה של המטופל ומזכה אותו בפיצוי. הנתבע חויב לשלם לתובע 40,000 ₪, וכן הוצאות משפט, הוצאות חוות דעת מומחה ושכר טרחת עורך דין.