ע"א 37149-10-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא בתביעה אזרחית בישראל בדבר צו עיקול זמני על נכסי המשיב. המערערת העבירה כספים למשיב, אפי מגל, למרות צו עיקול קיים, ונקודת המחלוקת העיקרית הייתה האם צו העיקול חל על הסכומים שהועברו לאפי מגל. השופטים קבעו כי היא אכן חלה, ודחו את הערעור. פסק הדין התבסס על ההגדרה הרחבה של "נכסים" לפי תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הכוללת כל חוב או זכות, שמועד פירעונם או לאו. על פי הפסיקה המקובלת, זכויות חוזיות שכבר התגבשו בעת ביצוע העיקול, להבדיל מתקוות או ציפיות, יכולות להיות כפופות לצו עיקול. במקרה דנן, זכותו של אפי מגל לפיצוי מהמערערת נבעה מהסכם קיים ומהבטחה שלטונית לכאורה, ומשכך, עילתה כבר נקבעה טרם העיקול. השופטים התייחסו גם למקרים קודמים של זכויות לפיצויים, שתמכו בהחלטתם. כמו כן, דנו השופטים בהשלכות המעשיות של הכרה בזכויות שטרם גובשו ובתמריצים האפשריים למוטבים להימנע ממילוי חובותיהם. הם התייחסו גם לטענת המערערת בדבר הנוסח הספציפי של צו העיקול ומצאו כי הוא גורף דיו כדי לכלול את זכויותיו העתידיות של אפי מגל. מאחר שהמערערת לא טענה כי לא הודתה בקיומה של זכות זו, והסכימה לשלם למשיב את הסכומים המועברים אם צו העיקול יחול, הגיעו השופטים למסקנה כי הצו אכן חל והמערערת פעלה בניגוד לו. משכך, מצאו השופטים כי אין צורך לשקול את טענתו החלופית של המשיב. השופטים דחו גם את טענת המערערת כי פסק הדין מטיל עליה נטל בלתי אפשרי, והטילו עליה את האחריות לכך שלא וידאה כי צו העיקול נרשם כראוי. לבסוף, פסקו השופטים שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, והורו למערער לשלם למשיב 10,000 ₪ בנוסף לדחיית הערעור.