ע"פ 6671/01

תקציר

במקרה זה הורשע המערער, אכרם וחידי, ברצח בכוונה תחילה בעיקר על סמך עדויותיהם של שני עדי ראייה, מרזוק וסאלח, וראיות פיזיות. בתחילה זיהו עדים אלה את וחידי כמבצע העבירה בהודעותיהם במשטרה; עם זאת, במהלך המשפט, שניהם חזרו בהם, בטענה שהם התייחסו למישהו אחר. למרות זאת, בית המשפט העדיף את הודעותיהם במשטרה על פני העדויות הסותרות בבית המשפט, תוך הפניה לסעיף 10א לפקודת הראיות. נקבע כי העדויות סותרות באופן מהותי את הודעות המשטרה, המצדיקות את קבלתה של האחרונה כראיה. בית המשפט מצא כי פסילות העדים הושפעו מפחד או הפחדה, כפי שעולה מהתנהגותם ומעדויותיהם. גילוי טביעת כף ידו של וחידי בזירת הפשע ועדותו המאששת של מודיע משטרתי היו גורמים מרכזיים ששכנעו את בית המשפט קמא באשמתו של וחידי מעבר לכל ספק סביר. יתר על כן, בעוד המערער נמלט ושמר על שתיקה במהלך החקירה והמשפט, בית המשפט ראה במעשים אלה חיזוק לראיות לאשמתו. בית המשפט דחה את טענת המערער כי יש לראות ברצח הריגה, והדגיש כי אופייה המחושב של הדקירה, השימוש בסכין גדולה והנסיבות מצביעות על כוונה תחילה. ההחלטה אושרה על ידי בית המשפט העליון, אשר הסכים כי הראיות הפיזיות והעדויות, יחד עם התנהלותו של המערער, ביססו די הצורך את אשמתו ברצח. בית המשפט גם דחה את הטענות בדבר היעדר מסדר זיהוי, תוך שהוא מסתמך על היכרותם המוקדמת של העדים עם המערער ועל ראיות משמעותיות המאששות. משכך, אישר בית המשפט העליון את הרשעתו של בית משפט קמא ואת גזר דינו של מאסר עולם.