בר"ע 768/02

תקציר

מדינת ישראל עתרה לבית המשפט בבקשה לאפשר ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע. החלטת הערכאה הנמוכה יותר מנעה מהמדינה לפנות פולשים מחלקת אדמה בשל חלוף יותר משלושים יום מאז נתפסה הקרקע. הדיון נסוב סביב פרשנותו של חוק המקרקעין הישראלי, המתיר למחזיק חוקי בנכס להשתמש בכוח סביר כדי להרחיק פולשים בתוך שלושים יום מיום התפיסה. החלטת בית משפט קמא היטיבה עם המשיבים, וקבעה כי המבקשים פלשו למקרקעין ויש לברר את זכויותיהם הקנייניות בהליכים נפרדים. בית המשפט ביסס את החלטתו על התפיסה כי על המדינה, המיוצגת על ידי המשטרה, לפעול באותו פרק זמן של שלושים יום כמו אנשים פרטיים. זאת משום שהסעיף המדובר אינו מבחין בין אדם פרטי לבין המדינה כמחזיקה החוקית בנכס. המדינה טענה כי פרשנות זו מציבה אותה בעמדת נחיתות ביחס לגופים פרטיים וכי אין לכבול את מבצע הפינוי של המשטרה בלוח זמנים נוקשה. עם זאת, השופט חלק על החלטת הערכאה הנמוכה יותר ואישר אותה, והדגיש כי החוק נועד להרתיע מפני שפיטה עצמית וכי מגבלת שלושים הימים חלה על כולם, כולל המשטרה. יתר על כן, השופט הדגיש את העמימות שעלולה להיווצר מכך שהמשטרה תפעל בשני תפקידים: סיוע למחזיק החוקי לפי חוק המקרקעין ואכיפת הדין הפלילי. עם זאת, השופטת הבהירה כי ההחלטה נגעה באופן ספציפי לחוסר תחולתו של סעיף חוק המקרקעין במקרה זה ולא שללה אפשרות של פעולה משטרתית לפי הוראות חוק אחרות. לפיכך, הערעור נדחה, ולמדינה לא ניתנה רשות לפנות את הפולשים על סמך סעיף השפיטה העצמית.