עב"ל 28253-02-12

תקציר

בסופו של דבר התקבל הערעור בתיק זה, ונקבע כי יש לראות את אשתו של המערער כתושבת ישראל החל מחודש מאי 2008, ובכך לזכות את המערער בהטבות זוגיות נוספות. השאלה המרכזית הייתה האם האישה, ששהתה זמן ניכר בארה"ב, שמרה על תושבות ישראלית. בית המשפט אימץ את מבחן "מרכז החיים", המתחשב הן בגורמים אובייקטיביים והן בגורמים סובייקטיביים כגון נוכחות פיזית, קשרי משפחה, אינטרסים כלכליים וכוונות אישיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי למרות שהותה התכופה של האישה בארצות הברית, בעיקר בשל בעיותיה הבריאותיות של אמה, קשריה לישראל היו משמעותיים דיים כדי שלא לשלול את מעמד התושבות שלה. בית המשפט מצא כי כוונתם של בני הזוג להתגורר בישראל וחייהם הממוסדים בה היו אמיתיים, כאשר שהותם בחו"ל נתפסה כצורך זמני. הראיות הראו כי דפוס המגורים שלהם, עם כ-70% מזמן השהייה בישראל לאחר מות האם, תאם את הפרמטרים המקובלים של תושבות. בחוות הדעת החולקת נטען כי תנאי התושבות לא התקיימו בשל היעדר זיקה מספקת לישראל ושהותה הממושכת של האישה בחו"ל. עם זאת, דעת הרוב סברה כי מכלול הנסיבות מצביע על קשר מהותי וקבוע לישראל. לפיכך, פסק הדין הדגיש הבנה גמישה של התושבות, במיוחד בהתחשב בכוונת בני הזוג ובאילוצים המצביים, המאפשרים הכרה בזיקות כפולות בעולם גלובלי.