ת"א 17959-07-16

תקציר

התובע, שבבעלותו דירה אך נבצר ממנו להשתמש בה בשל סכסוך משפטי מורכב, הגיש תביעה נגד שלושה נתבעים שהשתלטו על רכושו שלא כדין במשך שבע שנים, ונתבע רביעי, עורך דין, שסייע להם. התובע תבע דמי שכירות בגין תקופת העיסוק, פיצויים בגין עוגמת נפש והוצאות משפט. הנתבעים טענו כי התביעה נדחתה בזמן וכי התובע זנח את זכותו לתבוע. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי ניתן להאריך את התביעה בשבע שנים לפני הגשתה, אך לא בחמישה חודשים נוספים, שכן לא נעשה תיקון לתביעה. סך דמי השכירות, שחושבו על פי הערכת שמאי, הסתכמו ב-437,400 ₪. בית המשפט דחה את טענת הנתבעים בדבר שיהוי בהגשת התביעה, שכן סביר היה שהתובע ימתין לתוצאות ההליכים הקודמים והנתבעים לא הוכיחו כל נזק שנגרם כתוצאה מהשיהוי. גם מחיקת צד מכתב התביעה נמצאה לא רלוונטית. בית המשפט קבע כי לתובע, כבעלים החוקי של הנכס, יש זכות חזקה, ונטל ההוכחה מוטל על הנתבעים להוכיח את זכויותיהם שלהם בקרקע. גם פסקי הדין הקודמים תמכו בעמדת התובע. נמצא כי הנתבעים הסיגו גבול בנכס, והנתבעים 3 ו-4 נחשבו כמי שסייעו בעוולה זו, ומכאן שהיו חייבים בתשלום דמי שכירות ראויים לתובע, ביחד ולחוד. יתר על כן, הנתבעים 1 ו-2 חויבו לפצות את התובע בגין עשיית עושר ולא במשפט, שכן הם חסכו דמי שכירות בכך שהתגוררו בדירת התובע. עם זאת, מאחר שתביעת התובע בגין עוגמת נפש לא הייתה ישימה במקרה זה, דחה בית המשפט דרישה זו. בית המשפט דחה גם את התביעה להוצאות משפט בהליכים קודמים, שכן התובע הסכים לביטולם. הנתבעים חויבו לשלם לתובע 437,400 ₪ עבור שכר דירה, בניכוי פיקדון בסך 30,000 ₪, וכן 9,735 ₪ עבור החזר ו-40,000 ₪ עבור שכר טרחת עורך דין. הסכומים היו אמורים להיות כרוכים בהפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל. בית המשפט אישר את העיקול הזמני של כספי הפיקדון והורה על העברתם לתובע.