דב"ע מג/98 - 0

תקציר

המקרה נסוב סביב תחולתן של תקנות 36 ו-37 לתקנות הביטוח הלאומי, המאפשרות לקיים "דיון חוזר" בפני ועדה רפואית לצורך קביעת דרגת הנכות בגין נפגעי עבודה. בעוד שתקנה 36 מתייחסת לדיון חוזר לבקשת הנפגע ודורשת אישור על החמרה במצבו, תקנה 37 מתייחסת לדיון חוזר לבקשת רופא מוסמך. המערער, שנפגע במהלך עבודתו, ערער על החלטת המוסד לביטוח לאומי לכנס ועדה רפואית לפי תקנה 37, בטענה כי הדבר נעשה בחוסר תום לב וללא סיבה רפואית. בית הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשה, והביא את המערערת לערער לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי ציין בפסק דינו את ההבדלים בין שתי התקנות, והדגיש כי תקנה 37 נועדה לבחינה רפואית חוזרת על בסיס שיקולים רפואיים מהותיים. היא קבעה כי הסמכות להפעיל את תקנה 37 נתונה רק ל"רופא מוסמך", ומכאן משתמע כי אישור רפואי טבוע בתהליך. בית המשפט קבע כי מבחן תום הלב בהפעלת סמכות סטטוטורית הוא מבחן אובייקטיבי, המתמקד בשאלה האם הפעולה נעשתה משיקולים רפואיים רלוונטיים ועל ידי הגורם המוסמך. לגבי המקרה הספציפי מצא בית המשפט כי על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מאוגוסט 1981 לא הוגש ערעור, ומשכך נקבעה דרגת הנכות. הניסיונות הבאים להפעיל את תקנה 37 נראו פסולים, שכן הם נעדרו הצדקה רפואית והתבססו על שיקולים סובייקטיביים. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי אין צורך להוכיח שינוי מצב, וחלוף הזמן לבדו יכול לשמש בסיס סביר לבחינה מחודשת. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי תקלה בהפעלת התקנה אינה מחסנת את הנפגע מתחולתה העתידית אם נעשתה כדין. בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובת המערער בקובעו כי תקנה 37 לא יושמה כדין והחלטת הוועדה הרפואית לעררים מאוגוסט 1981 נותרה בעינה. המוסד לביטוח לאומי חויב לשלם את הוצאותיו והוצאותיו של המערער.