ע"א 769/86

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון בנוגע לסכסוך בין רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ לבין בת-שבע וארי זימרן, אישר בית המשפט באופן חלקי את החלטת בית המשפט המחוזי, והורה לפסוק פיצויים למשיבים בגין עיכוב החזקה וליקויי בנייה של דירה שנרכשה. המערערת טענה כנגד חובתם לפצות בגין האיחור וטענה כי המשיבים ויתרו על כל טענה כזו בכך שחתמו על הצהרה עם קבלת מפתחות הדירה. עם זאת, בית המשפט קבע כי הכרזה זו התייחסה רק לליקויי בנייה גלויים לעין בעת המסירה ולא לאיחור במסירה או ליקויים נסתרים כמו רטיבות. בית המשפט הדגיש כי יש לפרש את העמימות במונחים חוזיים כנגד המנסח – במקרה זה, המערער. הגנתה של המערערת נחלשה עוד יותר נוכח ההיתר המפורש בחוזה לאיחור מסירה של 120 יום, שמעבר לו לא ויתרו על תביעות. המשיבים לא הוכיחו נזקים נוספים בגין הכנסות שכירות פוטנציאליות שלא שוחררו במהלך האיחור, אך הם נחשבו זכאים לפיצוי בגין הוצאות השכירות שנגרמו להם עקב האיחור. באשר לליקויי בנייה, הצליחו המשיבים לתבוע בגין ליקויים כגון בעיות בידוד תרמי ואיטום סדקים, אך בית המשפט הפחית את הפיצוי בגין אי שימוש בחדר בגין רטיבות לשישה חודשים, בהתאם לתביעתם הראשונית. תביעה להשפעת מסדרון צר על ערך הדירה נדחתה לאחר שהמשיבים עצמם הודו כי לא ביקשו פיצוי בגינו באותה תביעה. בנוסף, הכיר בית המשפט בזכאותם של המשיבים לפיצויים בגין סבל עקב תנאי מחיה בשנה הראשונה, ופסק 200 ₪ בגין עוגמת נפש. בית המשפט שמר על שיקול דעת שלא להתאים פיצויים להוצאות כמו ליטוש רצפה בשל היעדר ראיות ברורות. בסופו של דבר, הערעור והערעור שכנגד נדונו על ידי שינוי חלק מפרטי הפיצוי, מה שהוביל להחלטה של משרד רובינשטיין ושות' לכסות את הוצאות המשפט של המשיבים בסך 2,500 ₪.