ת"א 56851-01-21

תקציר

השופט מצא כי גרסתו של התובע לאירוע הייתה אמינה, שכן היא עקבית ונתמכת בראיות אחרות. התובעת טענה כי נפגעה כאשר דלת המעלית נסגרה על ידה בעת שניסתה להיכנס למעלית. עוד קבע השופט כי לנתבעת, כבעלת המעלית וכמפקחת עליה, חלה חובת זהירות כלפי התובע, עובד שהשתמש במעלית. התובע טען כי המעלית היא "דבר מסוכן" על פי החוק, אך השופט מצא כי לא כך הדבר, שכן אין ראיות לתקלה או פגם בייצור. עם זאת, השופטת קיבלה את טענת התובע כי האירוע מתיישב יותר עם רשלנות הנתבעת מאשר עם היעדרה. הנתבעת לא הציגה ראיות מרכזיות ועדים שהיו יכולים לשלול את רשלנותם, כגון עדותו של המהנדס שבדק את המעליות. השופט ראה בכך בחירה מכוונת ופירש אותה כהודאה באשמה. בנוסף, הנתבעת לא הציגה כל ראיה לבדיקות קודמות או תלונות על המעלית, תוך הסתמכות על עדויות עובדיה בלבד. גרסת התובע לאירועים נתמכה גם בפסיקה קודמת במקרה דומה. בהתחשב במכלול הראיות, השופט הכריע באופן חלקי לטובת התובע. הנתבע הורשע ברשלנות וחויב לפצות את התובע בסך 4,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ₪ והוצאות משפט בסך 600 ₪. הנתבעת נדרשה גם לפצות את התובעת בגין שכר הטרחה ששילמה, תוך הפרשי הצמדה וריבית שנצברו ממועד התשלום. עוד קבעה השופטת כי התובעת אשמה ב-20% מהאירוע בשל אשמתה התורמת. ההחלטה התקבלה בהעדר שני הצדדים והייתה אמורה להתבצע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין; אחרת, יתווספו הבדלי ריבית והצמדה.