רע"פ 5009/18

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות ובחידושים המשפטיים: **עניינה של הבקשה:** בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום. המבקש הורשע בשלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בגין הפניית איומים כלפי עורך דין שייצג חברת השקעות בהליך הוצאה לפועל נגדו, וכלפי מזכירת החברה. **ההליך המשפטי והחלטות הערכאות הקודמות:** 1. **בית משפט השלום:** הרשיע את המבקש בשלוש עבירות איומים. בית המשפט התבסס על גרסאות קוהרנטיות ועקביות של המתלוננים, אשר נתמכו בהקלטה ובמסמכים אובייקטיביים, בניגוד לגרסתו של המבקש, שנמצאה בלתי הגיונית וסותרת. בית המשפט דחה טענות המבקש בנוגע לקבילות ראיות, התנהלות המשטרה, וכן טענתו כי דבריו אינם מהווים "איום" במובן החוק. בית המשפט ציין כי ניהול ההליך היה מסורבל עקב סירוב המבקש לייצוג משפטי, אך הדגיש כי התנהל בסבלנות כדי לאפשר למבקש "יומו בבית המשפט". 2. **בית המשפט המחוזי:** דחה את ערעור המבקש, אימץ את קביעות בית משפט השלום בדבר מהימנות הצדדים, וקבע כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אלו. 3. **בית המשפט העליון (החלטה זו):** דחה את בקשת רשות הערעור. **עקרונות משפטיים עיקריים העולים מההחלטה:** 1. **סמכות ערכאת הערעור והתערבות בממצאים עובדתיים:** * העיקרון המנחה כאן הוא כי ערכאת הערעור, ובפרט ערכאה שלישית ("גלגול שלישי"), אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (בית משפט השלום). המבקש חזר על טענותיו בנוגע לשגיאות בממצאי העובדה והמהימנות, אך בית המשפט העליון קבע כי אלו אינן עילות המצדיקות התערבות. * הלכה זו מבטאת את חשיבותה של הערכאה הדיונית כגוף ששמע את הראיות באופן ישיר, העריך את התנהגות העדים, ועל כן כושר שיפוטה בקביעת ממצאים עובדתיים הוא מכריע. 2. **תנאים למתן רשות ערעור שני (רשות ערעור):** * בית המשפט העליון חזר על הכלל לפיו רשות ערעור שני תינתן רק במקרים חריגים. * **חריג ראשון: שאלה עקרונית:** הבקשה צריכה לעורר סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. טענות המבקש, שעיקרן התנגדות לקביעות עובדתיות, לא הגיעו לכדי שאלה עקרונית. * **חריג שני: שיקולי צדק ייחודיים:** במקרים שבהם נסיבות המקרה מעוררות שיקולי צדק ייחודיים, או קיים חשש ממשי לעיוות דין. המבקש טען ל"קונספירציה" נגדו, אך טענה זו לא התקבלה ככזו המקימה שיקול צדק ייחודי. * **החריג בעניין גזר הדין:** בהתייחס לגזר הדין, נקבע כי לא תינתן רשות ערעור אלא אם מדובר בסטייה קיצונית מרמת הענישה המקובלת. עונשו של המבקש (מאסר על תנאי ופיצוי) נקבע כהולם את חומרת העבירות ומדיניות הענישה. 3. **עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין):** * ההחלטה מאשררת את הפרשנות המקובלת של עבירת האיומים, לפיה על בית המשפט לבחון האם הדברים שאמר הנאשם, כפי שהם נתפסים על ידי אדם סביר, עלולים היו להטיל אימה על נוכח האמירה, או לגרום לו לחשוש מפני פגיעה בו או ברכושו. * הכרעת הדין של בית משפט השלום, שאושרה על ידי הערכאות, קבעה כי אמירות המבקש עמדו בדרישות העבירה, למרות טענותיו של המבקש כי דבריו אינם מהווים "איום". 4. **הזכות לייצוג משפטי והשפעתה על ניהול הדיון:** * בית המשפט התייחס לסירובו של המבקש לקבל ייצוג משפטי, אשר גרם לסיבוך ועיכוב בהליך. * הערת בית המשפט בשולי הכרעת הדין, כי נהג בסבלנות כדי למנוע טענת "לא ניתן לו יומו בבית המשפט", מדגישה את האיזון בין זכות הנאשם להליך הוגן לבין יעילות הדיון. המבקש אמנם נהנה מיחס סבלני, אך לא ניתן לטעון כי סירוב לייצוג מוצדק כשלעצמו להתערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות. **חידושים משפטיים:** במקרה זה אין חידושים משפטיים מהותיים. ההחלטה מתבססת על הלכות קיימות ומושרשות בדין הישראלי, בעיקר בכל הנוגע לסמכות ערכאת הערעור, התנאים למתן רשות ערעור, והפרשנות של עבירת האיומים. החידוש, אם ניתן לכנותו כך, הוא היישום הפורמלי והמדוקדק של כללים אלו על מקרה קונקרטי, ובפרט על בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שהוגשה על ידי נאשם ללא ייצוג. **סיכום:** בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, תוך הדגשת אופייה החריג של בקשה כזו. הוא קבע כי המבקש לא הצליח להצביע על שאלה עקרונית החורגת מעניינו, או על שיקולי צדק ייחודיים המצדיקים דיון נוסף. בנוסף, ההחלטה מחזקת את ההלכה בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ומהימנות שנקבעו כדין על ידי הערכאה הדיונית. עונשו של המבקש נמצא הולם, ועל כן לא נראה מקום לסטייה מרמת הענישה.