ע"א 29900-01-24

תקציר

במקרה הנדון, הערעור נדחה על יסוד אי עמידתו של המערער בנטל ההוכחה, כנדרש לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. המערער טען כי התאונה אירעה בעת שעסק בסחר ברכב, אך לא הביא כל ראיה חיצונית לתמיכה בקביעה זו. הוא הסתפק בהצהרה כי רכש את הרכב חודשיים לפני התאונה והחליט לנהוג בו למכירה פוטנציאלית ולבחינת אופציות סחר ביום התאונה. בית משפט קמא מצא טענה זו בלתי משכנעת, במיוחד לאור העובדה שהמערער רשם את כל כלי הרכב האחרים בעסקו על שם העסק, בעוד הרכב המעורב היה רשום על שמו באופן אישי. זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה המבססת את טענת המערער בדבר מדיניות מכירה שונה מהמוכר, אלבר, ואף לא אישור לפעילות הסחר הנטענת שלו ברכב בכפר ירכא. הימנעותו של המערער מלהביא כל עדות מאמתת או ראיה מתועדת, בשילוב סתירות בנימוקיו לנסיעה וההחלטה להחזיק ברכב במשך ארבע שנים לאחר התאונה, הביאו את בית משפט קמא לדחות את גרסתו. בנוסף, טענה נוספת לפיה תשלום חברת הביטוח לצד שלישי הוכיח את קיומו של כיסוי נמצאה לא משכנעת, שכן תשלום זה לא התייחס לכיסוי נזקי גוף במסגרת פוליסת הביטוח הספציפית הקשורה למסחר. כתוצאה מכך, ייתכן שהתשלום של המבטח היה טעות או פעולה מעבר לחובה החוקית, שלא השפיעה על האחריות לכיסוי נזקי גוף. בסופו של דבר, בשל חוסר יכולתה של המערערת לקבוע כי התאונה אירעה במהלך פעילות סחר ברכב, נדחתה התביעה ללא בירור נוסף של טענות אחרות, ולא נפסקו הוצאות על ידי בית המשפט. פסק הדין והביטחון הוחזרו לבא כוח המערער בהתאם לנוהל המשפטי.