ת"א 13546/08

תקציר

התובע, עו"ד במקצועו, תבע את לקוחו לשעבר, הנתבע מס' 1, בשכר טרחה על בסיס הסכם שכר טרחה משנת 1995. הנתבע טען כי התביעה התיישנה, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז תום ההליכים בהם ייצג אותו התובע. בית המשפט קבע, כי גם אם ההליכים הסתיימו בפברואר 2001, כפי שטענו הנתבעים, התביעה אינה חסומה בחוק בשל תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי אם העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמות מהתובע מסיבות שאינן תלויות בו, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע על עובדות אלה. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי זכותו לקבלת שכר טרחה קמה רק לאחר שהנתבע קיבל את הנכס מגרושתו, ומאחר שהתובע לא היה מעורב בהליך לאחר החלפתו בעורך דין אחר ביוני 1999, נודע לו רק בתחילת שנת 2002 כי הנתבע קיבל את הנכס. לפיכך, תקופת ההתיישנות החלה בשנת 2002, והתביעה משנת 2008 הייתה תקפה. אשר לזכות לשכר טרחה, קבע בית המשפט כי התובעת ייצגה את הנתבע עד לחתימה על הסכם גירושין מותנה בחודש יולי 1999. למרות שעורך דין אחר ייצג את הנתבע במקביל מחודש יוני 1999, הנתבע לא הפסיק את התקשרותו עם התובעת, והתובע המשיך לספק שירותים לנתבעת עד לחתימת ההסכם. עם זאת, התקשרות התובעת לא כללה את ביצוע ההסכם המותנה. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית למלוא דמי ההתקשרות. מאחר שהתובע לא השלים את הטיפול בעניינים שהוקצו לו, היה על בית המשפט לקבוע את שכר הטרחה המתאים. בית המשפט החליט לפסוק לתובע שכר טרחה בסך 190,000 ₪, בהתחשב בליקויים הראייתיים של התובע בקביעת סכום שכר הטרחה הראוי ובעובדה שהיה צריך לשלם את שכר הטרחה בשנת 2001. לבסוף, דחה בית המשפט את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2, ג'ודי, אשתו הנוכחית של הנתבע, שכן לא הוכחה הטענה כי סייעה לנתבע בהברחת נכסים, ולא היה בסיס לחייבה על בסיס דין חובות משותפים בין בני זוג. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו ולשלם את שכר טרחת עורך דינו של הצד השני, אשר נקבעו על 38,000 ₪ לנאשם 1 ו-50,000 ₪ לנאשם 2.