ת"א 46550-03-16

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על פיצויים בגין קרקע שהופקעה, כאמור בסעיף 13 לפקודה, החלה כאשר קיים שיהוי משמעותי בין ההפקעה לבין תשלום הפיצויים. התובעים ביקשו הן תשלום קרן נומינלי והן "דמי חכירה אבודים" נומינליים. בית המשפט דן במתודולוגיה לחישוב אגרות אלה, תוך הדגשה כי יש לגזור אותן מהשווי המשתנה של הקרקע מדי שנה, בהתאם לייעודה ולשינויים תכנוניים אפשריים, כדי לפצות את המופקע בהתאם. המחלוקת המרכזית נוגעת לאחוז המתאים מערך הקרקע שיוחל; המומחה מטעם התובעים הציע 6%, ואילו המומחה מטעם הנתבעת הציע 1.5% עבור קרקע חקלאית ו-2.5% עבור אזורי מגורים. הנתבעת טענה כי יש לדחות את חוות הדעת של התובעים בטענה שאינה מבוססת על עסקאות חכירה דומות של קרקעות. עם זאת, השופט מצדד בתובעים, ומציין כי המומחה מטעמם אכן התייחס לעסקאות השוואה רלוונטיות, לרבות אלה של רשות מקרקעי ישראל, הגובה דמי חכירה בשיעור של 5% בגין שימוש שאינו חקלאי. בנוסף, נימוקיו של המומחה לא התבססו רק על שיעורי הריבית אלא גם על שיעור התשואה בשוק הקרקע. יתר על כן, נמתחה ביקורת על המומחה מטעם הנתבעת על כך שלא סיפק הצדקה מספקת לתעריפים המוצעים. בסופו של דבר, השופט מורה לנתבע לשלם לתובעים את דמי החכירה שחושבו על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, בצירוף שכר טרחה והוצאות נוספות, ומעודד את הנתבע לשקול ליישב תיקים דומים שטרם נפרעו.