ת"א 22555-11-10

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב השלכותיה של מחלוקת משפטית קודמת על טענת ההתיישנות של הנתבע בתביעה הנוכחית, בעניין הריסת מעקה מרפסת השייך לתובעים. בתחילה, נראה כי עילת התביעה קמה ביום ההריסה, והולידה תקופת התיישנות של שבע שנים. אלא שהתביעה הקודמת, שהסתיימה בפסקי דין לטובת התובעים, סיבכה את המצב. בית המשפט בוחן את המושג "עילת תביעה", ומגיע למסקנה כי העילה הראשונית התגבשה עם ביצוע ההריסה, אך חזקת החוקיות המנהלית טשטשה את בהירות תביעתם של התובעים. נפסק כי "עילת התביעה" לעניין תקופת ההתיישנות מקורה במועד פסק הדין בערעור או, לכל המוקדם, בפסק דינו של שופט השלום. בנוסף, ההצדקות העיקריות לעקרון ההתיישנות – שימור ראיות, חזקת ויתור והסתמכות – אינן ישימות במקרה זה בשל ההליך המשפטי הקודם. כן נבחן סעיף 15 לחוק ההתיישנות; בית המשפט מפרש אותה כך שתחול גם כאשר התביעה הקודמת הוגשה על ידי הנתבע. באשר לזהות העילות, בית המשפט מציין כי סעדים שונים המבוקשים בשתי התביעות אינם משנים את המסקנה, שכן התשתית העובדתית נותרה בעינה. זאת ועוד, טענת השיהוי נדחית, שכן זכותם של התובעים לא התבססה דיה עד לפסקי הדין הקודמים, וציפיותיה הלגיטימיות של הנתבעת לא נפגעו. אשר על כן, נדחית בקשת הנתבעת לסילוק על הסף על יסוד תקופת ההתיישנות והשיהוי. הנתבע חויב לשלם לתובעים הוצאות בקשה בסך 5,000 ₪, ונקבע לוח זמנים פרוצדורלי לגילוי מסמכים, הגשת תצהירים וחוות דעת מומחים.