ת"ד 137-09-19

תקציר

הנאשם הואשם בכך שלא שמר על הזכות בדרך צרה, נהג נהיגה מסוכנת וגרם נזק בכך שפנה ימינה בפזיזות וחסם את דרכו של רכב אחר, מה שהוביל להתנגשות. הנאשמת הודתה בנהיגה ובפניות, אך הכחישה את האשמה וטענה כי הנהגת השנייה היא זו שלא המתינה וסטתה לנתיבה. התביעה הציגה עדים שהעידו על רשלנות הנאשם, לרבות הנהג הנוסף שהיה מעורב בה. למרות שהנאשמת טענה שהיא נסעה לאט, השופט מצא את גרסתה לא אמינה, במיוחד לגבי מהירות הרכב השני. השופט קיבל את טענת התביעה כי הנאשם לא נסע בזהירות וסטה לנתיב הנגדי וחסם את דרכו של הרכב השני. השופט דחה גם את חוות דעתו של מומחה ההגנה כי הנהג השני אשם, וקבע כי היא סותרת ואינה נתמכת בראיות. במקום זאת, השופטת הסתמכה על ראיות התביעה וחוות דעת המומחים, והגיעה למסקנה כי הנאשמת לא הצליחה להוכיח את חפותה מעבר לספק סביר. בסך הכל, השופט מצא את גרסת התביעה לאירועים אמינה יותר והרשיע את הנאשם בכל האישומים בכתב האישום. פסק הדין ניתן בנוכחות שני הצדדים ביום 13.5.2021.