ת"א 10488-03-19

תקציר

השופט שקל בכובד ראש את הטיעונים והראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים והגיע להכרעה בתביעה האזרחית. הטענה מתקבלת בחלקה. ראשית, דחתה השופטת את טענת הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בהגשה, שכן הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי השיהוי מהווה ויתור על זכויות התובעים וכי הוא גרם נזק כלשהו לנתבעים. כמו כן, הדגישה השופטת כי דוקטרינת השיהוי מיושמת במקרים חריגים ואין זה אחד מהם. באשר למהות התביעה, קבע השופט כי לנתבעים ניתנה הזדמנות לתקן את הפגמים ברכוש המשותף, אך לא עשו כן כראוי. כתוצאה מכך, החליטה השופטת שלא לאפשר לנתבעים הזדמנות נוספת לבצע תיקונים, והתובעים רשאים לבצע את התיקונים בעצמם ולתבוע פיצוי מהנתבעים בגין ההוצאות. השופטת קיבלה את חוות דעת המומחה שהגיש בית המשפט, שהעריכה את עלות תיקון הליקויים ב-113,970 שקל, עם כמה שינויים. שלושה שינויים נעשו בחוות דעתו של המומחה. בגין שני פגמים, אומדן הוצאותיו של המומחה הופחת או הוכפל בחצי, בהתבסס על פרשנותו של השופט לראיות. השינוי השלישי נגע לפגם שהצריך בדיקה נוספת של מהנדס מבנים, כאמור בחוות דעת המומחה. הנתבעים נדרשו להגיש בקשה לשומה כזו בתוך 30 יום ולהשלים את התיקונים הנדרשים בתוך 45 יום, על חשבונם. עוד קבעה השופטת כי התובעים, שהם נציגי הבית המשותף, זכאים לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב הליקויים והתיקונים הנדרשים, ופסקה לכל אחד מ-18 בעלי הדירות שהצטרפו לתביעה פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 2,000 ₪, בסך כולל של 36,000 ₪. באשר להוצאות התביעה, הורה השופט לנתבעים לשלם לתובעים סך של 45 אלף שקל, כולל שכר טרחת עורך דין, בתוך 30 יום. לבסוף קבע השופט כי על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 216,250 ₪ כפיצוי, כולל הפרשי ריבית והצמדה, שיחושבו ממועד הגשת התביעה. סכום זה משקף את עלות התיקונים, כמו גם את נזקי עוגמת הנפש.