סע"ש 39497-12-22

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית תביעה שהגיש עובד נגד מדינת ישראל ואחד מעובדי המדינה שלה. בתביעה, שהוגשה מכוח חוק הגנת עובדים, נטען כי ענייניה התעסוקתיים של המשיבה נפגעו כאשר הפרקליטות החליטה שלא להעניק לה ייצוג משפטי בתביעה. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה על הסף, ובית המשפט נעתר. פסק הדין התבסס על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, התביעה נדחתה מחמת התיישנות; עילת התביעה הרלוונטית נצברה למעלה משנה לפני הגשת התביעה, ותיקון לחוק המאריך את תקופת ההתיישנות לא היה רטרואקטיבי. שנית, המשיב לא הצליח להקים עילת תביעה לפי חוק הגנת העובד. החוק חל על מעסיקים ומפקחים, ופרקליטות המדינה, שקיבלה את ההחלטה הנדונה, אינה נופלת לאף אחת מהקטגוריות הללו לצורך תיק זה. המשיבה גם לא נפגעה בענייני התעסוקה שלה כהגדרתם בחוק, וטענותיה נגעו להחלטה שהתקבלה על ידי רשות מנהלית, ולא על ידי מעסיקה. לבסוף, נמצא כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעה, שכן לא מדובר ביחסי עובד-מעביד מסורתיים, ודרך הפעולה הראויה מבחינת המשיב הייתה להעלות את הנושא בתביעה המקורית או לערער על ההחלטה באופן מינהלי.