ע"פ 2669/00

תקציר

במקרה של קטינים שתקפו עובר אורח תמים וגרמו להם חבלות שהצריכו אשפוז, בחן בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי שנמנע מלהרשיע אותם למרות הודאתם. הערכאה הנמוכה יותר בחרה באמצעים חלופיים, כולל קנס כספי, שירות ציבורי ומאסר על תנאי, בדגש על שיקום. המדינה ערערה בטענה שאי הרשעה מעבירה מסר ציבורי שגוי. בית המשפט העליון הדגיש את היחס הייחודי לקטינים לפי חוק הנוער, המאפשר אפשרות לאי הרשעה. היא שקלה הן את האינטרסים הציבוריים באכיפת החוק וההרתעה, והן את נסיבותיהם הפרטניות של הקטינים, לרבות גילם ופוטנציאל שיקומם. המשיבים נעו בין הגילאים 14 ל-17. בית המשפט הבחין בין הצעיר ביותר, שהיה בן 14 בעת האירוע, לבין המבוגרים יותר, וציין את הגיל הצעיר כמקל. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי יש להרשיע את המשיבים בני 15-17 בשל חומרת התקיפה, ואילו המשיב הצעיר ביותר ניצל מהרשעה בשל גילו ויכולתו הפחותה להבין את השלכות העבירה. ההחלטה אישרה אמצעים טיפוליים ללא שינוי בענישה, בהתחשב בחרטה של הקטינים ובצעדים לקראת שיקום. לפיכך, ערעור המדינה הצליח עבור שלושה משיבים מבוגרים יותר, תוך שימת דגש על מיצוי הדין, בעוד הצעיר ביותר נותר ללא הרשעה.