ת"א 18458/97

תקציר

הבעלים של נכס ירושלמי לא מוסדר המושכר לדיירים מוגנים על פי החוק הישראלי הגיש תביעה לפינוי השוכרים, האב והבן, ולקבל דמי שכירות שלא שולמו. השוכר טען כי הנכס הושכר לו ולשני בניו הקטינים, ואילו המשכיר טען כי הדירה הושכרה לבנים בלבד. בית המשפט מצא כי האב אכן היה דייר מוגן, שכן התנהלות הצדדים לאורך השנים הראתה כי הוא הוכר ככזה, ולא הופרה דרישת החוזה לקבלת אישור בכתב מהמשכיר להעברת חוזה השכירות. גם הבן הוכר כדייר מוגן, שכן הוא נולד בדירה והתגורר בה מאז, והאיסור בחוזה על העברת המושכר לא חל עליו. באשר לטענה כי השוכרים ביצעו שינויים שלא כדין בנכס באמצעות יציקת תקרת בטון מעל החצר, קבע בית המשפט כי השינויים לא היו מהותיים ולא היוו הפרה של חוזה השכירות, מה גם שהמשכיר הסכים להם. עוד ציין בית המשפט כי השינויים לא פגעו בערכו או בתפקודו של הנכס ולא נעשו למטרות בלתי חוקיות. לפיכך נדחתה התביעה לפינוי ולהריסת התוספות, והמשכיר חויב לשלם לשוכרים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.