ע"א 522/77

תקציר

הערעור נסוב סביב פרשנותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 והאם יש לפרשו באופן מילולי או מרחיב באופן שימנע תוצאה בלתי צודקת. המערערת והמשיבה הראשונה חתמו בשנת 1966 על חוזה לבניית שלד בניין. התעוררה מחלוקת בדבר פגמים נטענים וזכותו של המשיב לתבוע פיצויים. המשיבה דרשה בוררות כאמור בחוזה. הליכי בוררות החלו בשנת 1968 אך היו איטיים ובסופו של דבר לא צלחו והסתיימו בשנת 1976. בתוך כך, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי אשר חלפה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה, ובכך חרגה בדרך כלל מתקופת ההתיישנות. המשיב טען כי יש להחריג את כל תקופת הבוררות מתקופת ההתיישנות, שאם תתקבל, משמעותה שהתביעה הוגשה בזמן. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי אם תביעה נדחית באופן שאינו מונע מהתובע להגיש תובענה חדשה, תקופת ההתיישנות מותלית בתקופה שבין הגשת התביעה לדחייתה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט בכור ואליה הצטרף ממלא מקום הנשיא לנדוי, מפרשת סעיף זה כפשוטו. הם מדגישים את משמעותו הברורה של המונח "פעולה נדחית" ואת כוונת המחוקק ליצור כלל אחיד בדבר תקופת ההתיישנות. מסקנתם היא כי רק תביעות שנדחו במובן המשפטי כהגדרתן בתקנות סדר הדין האזרחי נופלות בגדרו של סעיף 15. מאחר שהבוררות במקרה הנוכחי לא הסתיימה בפסק בוררות או בהחלטה, אלא בשל נסיבות חיצוניות, לא ניתן לראות בה תביעה שנדחתה ולכן אין להחריג את כל תקופת הבוררות. השופט עציוני, בחוות דעת חולקת, טוען כי תכליתה של תקופת ההתיישנות אינה להעמיד צד במצב גרוע יותר מכפי שהיה אילו הוגשה התביעה בתוך הזמן שנקבע. לטענתו, אילו המשיב היה מגיש תביעה במקום לבחור בבוררות, המערערים היו יכולים לבקש הקפאת הליכים. לפיכך, המשיבה הייתה מוצדקת בבחירתה בבוררות ואין לקפח אותה מבחירה זו. עציוני מפרש את סעיף 15 באופן מרחיב יותר כך שיכלול מקרים בהם התביעה לא הוכרעה לגופה והתובע אינו מנוע מלהגיש תובענה חדשה. הוא מדגיש כי יש להתחשב בכוונת המחוקק ולהימנע מפרשנות מחמירה המובילה לתוצאה בלתי נסבלת. בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון, ברוב דעות, כי יש לקבל את הערעור, ותביעת המשיב הראשון נדחתה בעילה של התיישנות. המשיב הראשון חויב לשלם למערער שכר טרחת עורך דינו בגין שתי דרגות ההתדיינות המשפטית. השופט עציוני חלק על כך והיה דוחה את הערעור.