ת"א 2058/09

תקציר

התובעים, פסגות פנסיה בע"מ ומלון הוד המדבר בע"מ, הגישו תביעה כספית נגד 18 נתבעים, בהם נושאי משרה ודירקטורים בקרן לביטוח עובדים, קרן פיצויים וקרן פנסיה של הסתדרות העובדים הארצית בע"מ ("הקרן"), ונושאי משרה ודירקטורים במלון הוד המדבר בע"מ ("המלון"), לרבות היו"ר הקודם, מיכאל צולר. הנאשמים מואשמים בגרימת נזק לנכסי נאמנות בעת שכיהנו בתפקידיהם בין השנים 1998 ל-2002. התובעים מייחסים לנתבעים שלושה מקרים נפרדים: (1) "פרשת מדרון המלון", המתייחסת לרשלנות הנטענת של הנתבעים ולהפרת חובת האמונים בקשר עם השקעת הקרן בשיפוץ המלון; (2) "פרשת פושקין", שעניינה טובות הנאה אסורות ובלתי ראויות לכאורה שקיבל צולר; (3) "פרשת צולר", המתייחסת לבונוס שקיבל צולר בקשר עם השקעת הקרן במניות DS Apex. התובעים טוענים כי הנתבעים גרמו לקרן נזקים בסך של כ-170 מיליון ₪, ומבקשים לקבל פיצויים אלה, בצירוף סכומים נוספים. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובעים ודחה את התביעה במלואה. ביחס לפרשת מדרון המלון, קבע בית המשפט כי ההחלטה להשקיע בשיפוץ המלון הייתה סבירה והתקבלה בידיעתם ובאישורם של גורמי הפיקוח הרלוונטיים ממשרד האוצר. התובעים לא הציגו כל ראיה לסתור את עדויות הנתבעים בדבר סדירות הפגישות והדיונים הקשורים להשקעה, ובית המשפט מצא את דיווחי הנתבעים אמינים. כמו כן, בית המשפט ציין כי התובעים לא תבעו את הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר, אשר היעדרותם מעל דוכן העדים פגעה בעניינם של התובעים. בית המשפט דחה גם את טענת התובעים כי ההשקעה אינה כדאית, וקבע כי מיקומו של המלון על חוף ים המלח, יחד עם הפוטנציאל הגלום בו, מצדיקים את ההשקעה. באשר לפרשת פושקין קבע בית המשפט כי טענות התובעים משוללות כל יסוד. התובעים לא חלקו על כך שכל הכספים שהושקעו במלון נותרו במלון, ובית המשפט לא מצא כל ראיה למעילה כלשהי בכספים. יתר על כן, בית המשפט קבע כי טענות התובעים בדבר הקמת ח.א.ל. תשורה, הגוף שסיפק שירותי ניהול לקרן, ודמי הניהול ששולמו לה, אינן נתמכות. בית המשפט קיבל את הסברם של הנתבעים כי הקמת ח.א.ל. תשורה נעשתה בעידוד ובפיקוח משרד האוצר, וכי דמי הניהול נקבעו בשיעורים שאושרו על ידי הממונה. אשר לפרשת צולר, בית המשפט מצא כי הבונוס שהוענק לצולר היה סביר וראוי בהתחשב בתרומתו המשמעותית לקרן ולהשקעותיה. בית המשפט קיבל את ראיות הנתבעים לפיהן הבונוס אושר על ידי הגורמים הרלוונטיים לאחר קבלת חוות דעת משפטיות המאשרות כי אין מניעה לעשות כן. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענות התובעים חסומות על פי חוק ויש לדחות אותן גם בעילה של שיהוי, שכן ההחלטות נשוא התביעה ניתנו בשנים 1997-1998, אך התובעים לא הגישו את התביעה עד שנת 2009. בית המשפט מתח ביקורת על התובעים שלא הגישו את התביעה קודם לכן, במיוחד בהתחשב בכך שהעובדות היו ידועות היטב והחלטות הקרן היו מבוקרות באופן שוטף על ידי משרד האוצר. לבסוף, קבע בית המשפט כי התובעים ויתרו על זכותם לתבוע את הנתבעים בהסכם פשרה שחתמו עם צדדים אחרים. בית המשפט פירש את ההסכם ככולל ויתור הדדי ופטור מכל טענה הקשורה לסוגיות שהועלו בתביעה הנוכחית. משכך, דחה בית המשפט את טענות התובעים במלואן והורה לתובעים לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורכי הדין הייצוגיים, שפרטיהם ייקבעו בנפרד.