ת"א 9202-07-10

תקציר

התובע, שהיה בעל 24% בחברה ועבד בה, נפגע בתאונת עבודה ותבע פיצויים. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונת העבודה שלו וקבע את נכותו בשיעור של 19%, מתוכם 10% בגין נכות נפשית ו-10% בגין נכות אורתופדית, דבר המחייב את בית המשפט. התובע טען כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית וביקש פיצוי גבוה מהשיעור שנקבע. עם זאת, בית המשפט מצא כי נכותו התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית. התובע ואשתו, שהיא גם תובעת, לא הצליחו להוכיח את טענותיהם המוגזמות בדבר חוסר תפקודו של התובע וההפסדים העסקיים הנובעים ממנו. בית המשפט ראה את עדויותיהם של התובע ואשתו כחסרות אמינות ומצא כי הן מוטות ואינן עולות בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות ועם התנהגותו בפועל של התובע. בית המשפט הגיע למסקנה כי תפקודו של התובע נפגע רק בחודשים הראשונים שלאחר התאונה. בית המשפט הכיר בכך שכושר ההשתכרות העתידי של התובע עלול להיפגע עם התבגרותו, אך חופף לנכות התפקודית העתידית שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין. המחלוקת העיקרית הייתה על חישוב הפסדיו הכספיים של התובע בעבר ובעתיד. התובע טען כי יש לחשב את הפסדיו על בסיס הפסדי החברה מאחר והוא מנהלה היחיד של החברה, אך בית המשפט דחה טענה זו. נמצא כי התובע היה אחד משלושה שותפים ותפקידו בהנהלת החברה אינו בלעדי. לפיכך, להכנסות או הפסדי החברה לא היה קשר ישיר לפיצוי התובעת בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד. בית המשפט פירט את הכנסותיו של התובע וחישב את הפסדיו בעבר ובעתיד בהתאם. כן נקבע פיצוי לאשת התובעת בגין סיוע לבעלה, הוצאותיהם הרפואיות, הוצאות נסיעה, כאב וסבל, וניכה את תשלומי המוסד לביטוח לאומי. סך הפיצויים שנפסקו לתובעים עמד על 319,885 ₪, כולל שכר טרחת עורך דין והוצאות. התובעים לא היו זכאים לקבל בחזרה את שכר הטרחה ששולם לרואי חשבון מומחים, שכן לא היה קשר סיבתי בין ההפסדים הנטענים לבין התאונה. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.