דב"ע מח/21 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פרשנותו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, האוסר על פיטורי עובדות בחופשת לידה או מתן הודעה מוקדמת לפיטורים בתקופה זו. המערערת, מורה שפוטרה במהלך חופשת לידה, טענה כי כוונת החוק הייתה לאפשר לנשים לנצל את חופשת הלידה שלהן לצורך טיפול בילדים וכי קבלת הודעת פיטורים בתקופה זו סותרת תכלית זו. עם זאת, בית הדין פסק לטובת המעסיק המשיב. דעת הרוב בהרכב קבעה כי סעיף 9(א) כולל שני איסורים נפרדים: האחד על פיטורי עובדת בחופשת לידה, והשני על מתן הודעה מוקדמת לפיטורים בתקופה זו. בית הדין פירש את לשון החוק כך שהודעות פיטורים אסורות רק אם הן אמורות להיכנס לתוקף במהלך חופשת הלידה. במקרה דנן, מאחר שהפיטורים ייכנסו לתוקף חודשים לאחר תום חופשת הלידה של המערערת, לא היה בכך כדי להפר את החוק. בית המשפט הדגיש כי אין בסמכותו להרחיב את איסורי החוק מעבר למה שנאמר במפורש וכי פרשנות כפויה תיצור מצבים אבסורדיים. אחד מחברי הפאנל שחלק על דעתו טען כי יש לקבל את הערעור ולא לשלוח הודעת פיטורים לעובדות בהריון. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ובכך קיבל חיזוק להחלטת בית המשפט המחוזי. המערער חויב לשלם את הוצאות המשיב בערעור.