ת"א 1242/04

תקציר

המחלוקת בתובענה זו נוגעת לתובע המבקש לחזור בו מהסכם לביטול חוזה לרכישת בניין מגורים. התובעת התקשרה בשני הסכמי מכר עם הנתבעים מס' 1 ו-2 (אבו שהאב) לרכישת שתי דירות, כאשר המוכרים התחייבו להעביר את זכויות החכירה לתובע. החוזים כללו סעיף הקובע כי ההסכמים יהיו בטלים אם רישום החכירה על שם המוכרים לא יושלם בתוך שישה חודשים. לבא כוחה של התובעת, שניסח את ההסכמים, ניתן ייפוי כוח לביצוע הרישום אך לא עשה זאת בתוך התקופה הנקובה. למרות מאמצי הנתבעים להאריך את המועד, התובע התעקש על ביטול ההסכם ודרש את השבת כספו. לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם ביטול, אשר נוסח אף הוא על ידי בא כוחה של התובעת, לפיו הסכמי המכר המקוריים בטלים ומבוטלים, והתמורה הוחזרה לתובע. בהמשך מכר אבו שיהאב את הדירות לנתבעים 3 ו-4 (שירקאווי), אשר העבירו את מלוא התשלום ישירות לתובע. עם זאת, התובע שינה את דעתו וניסה לבטל את הסכם הביטול, בטענה כי הוא בוצע תחת לחץ ומצגי שווא של אבו שהאב. בית המשפט לא מצא טעם בטענות התובעת והגיע למסקנה כי הסכם הביטול תקף ובוצע על ידי שני הצדדים ברצון. יתר על כן, הראיות הצביעו על כך שאבו שיהאב לא הפר התחייבויות כלשהן ושיתף פעולה בתהליך הרישום. השופטת הדגישה כי פעולות הצדדים בעקבות הרישום הכושל הוכיחו את כוונתם לבטל את הסכם המכר הראשוני וכי הסכם הביטול אינו אלא פורמליזציה של רצונם המשותף. התובע גם לא הצליח להוכיח כל מצג שווא או השפעה בלתי הוגנת מצד אבו שהאב. זאת ועוד, התביעה לפסק דין הצהרתי וצווי מניעה לא הייתה מוצדקת, שכן שירקאווי, הרוכשים החדשים, פעלו בתום לב והסתמכו על הסכם הביטול. בנוסף, התובע לא הצליח להוכיח כי זכויותיו גוברות על אלה של שירקאווי, במיוחד בהתחשב בכך שהאחרון שילם את מלוא התמורה והחזיק בנכס. משכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובעת לשלם את הוצאות הנתבעים ודמי השכירות, ביטל את הצו הארעי והורה למזכירות למסור העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.