עת"מ 44471-05-17

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 157(א) לחוק התכנון והבניה, ובפרט הסמכויות שהוא מעניק לוועדת הערר כאשר הוועדה המקומית אינה מחליטה בבקשה להיתר בתוך פרק זמן מוגדר. העותר טוען כי לוועדת הערר סמכות להיכנס לנעליה של הוועדה המקומית ולהכריע בבקשה להיתר באופן מהותי, לרבות הסמכות להוציא את ההיתר. מנגד, העררים והוועדות המקומיות טוענות כי סעיף 157(א) רק מסמיך את ועדת הערר לדון בבקשה ולקבל החלטה בה, אך לא להוציא את ההיתר עצמו. במקום זאת, האחריות להוצאת ההיתר נופלת על הוועדה המקומית, שהיא בעלת היכולות הטכניות והמעשיות הנדרשות. בית המשפט פותח בהתוויית שלבי פרשנות הוראת חוק, הכרוכים בבחינת לשון החוק, חקירת תכליתו והפעלת שיקול דעת לאיזון בין התכליות השונות. פרשנותו המילולית של סעיף 157(א) מציבה שתי אפשרויות מעשיות: פרשנותו המרחיבה של העותרת או פרשנותה המצמצמת יותר שהציעו הוועדות. עם זאת, לאחר שהתעמק בתכלית ההוראה – הן סובייקטיבית, המתייחסת לכוונת המחוקק, והן אובייקטיבית, הרואה את תפקידה של ההוראה בחברה דמוקרטית – מוצא בית המשפט כי פרשנותו של העותר אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק שמאחורי סעיף 157. זאת ועוד, קיומו של סעיף 152(א3) לחוק התכנון והבניה, המקנה במפורש לוועדת הערר סמכות להוציא היתר לאחר שוועדה מקומית מסרבת לעשות כן, חותר תחת טענת העותר. אם פרשנותם לסעיף 157 הייתה נכונה, סבר בית המשפט, לא היה צורך בסעיף 152(א3). לפיכך, בית המשפט מצדד בפרשנותה של ועדת הערר, המתיישבת עם תכלית החקיקה. לפיכך, אם העותר עומד בדרישות הנוספות ומקבל את ההיתרים הדרושים, הוא יכול לפנות לוועדה המקומית לצורך הוצאת ההיתר. במידה והוועדה המקומית תמשיך להפר את החלטות ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מנהליים, יוכל העותר לבקש ביזיון בית משפט בהליך ערעור אזרחי 34062-08-16. בסופו של דבר, העתירה נדחית, וכל צד אחראי להוצאותיו.