רע"א 3374/20

תקציר

בעיון בבקשה ובמסמכים הנלווים לה, קבע בית המשפט כי יש לדחות את הבקשה מאחר שלא עמדה באמות המידה למתן רשות ערעור בענייני בוררות, השמורות לנסיבות חריגות הכרוכות בשאלות משפטיות עקרוניות או ציבוריות החורגות מהאינטרסים של הצדדים, או כדי למנוע עיוות דין. סטנדרט זה רלוונטי במיוחד במקרים הקשורים לבקשות לעיכוב הליכים לפי דיני הבוררות, שם בתי המשפט לערעורים מהססים בדרך כלל להתערב ללא טעות משמעותית. טענות המבקש התמקדו בעיקר בטעות הנטענת בדין של בית המשפט בסירובו לעכב את הדיון בתביעה שכנגד, אך לא הציגו סוגיות עקרוניות המצדיקות ערעור, ואף לא הצביעו על הסיכון לעיוות דין. בית המשפט הדגיש כי על פי דיני הבוררות, החלטות יכולות לשקול מגוון רחב של גורמים מעבר לרשימה סגורה של חריגים, כגון יעילות פרוצדורלית, תום לב ואינטרס ציבורי. במקרה דנן, מצא בית המשפט נימוקים תקפים להחלטתו, תוך שהוא מציין את הזיקה ההדדית בין טענתו המקורית של המבקש בדבר שחרור כספי נאמנות לבין טענתם שכנגד של המשיבים בדבר אותם כספים הטעונים פתרון לרישום הבית המשותף. בית המשפט גם החליט שלא להפריד את התביעות הקשורות לערכאות שונות, שכן סבר כי חלוקה כזו אינה רצויה ואינה מעשית. משכך, הבקשה נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות המשפט של המשיבים, דבר המשקף בחינה מעמיקה של הקוהרנטיות הפרוצדורלית ושיקול הדעת השיפוטי. פסק הדין, שניתן ב-8 ביולי 2020, מדגיש את מחויבותו של בית המשפט לשמירה על היושרה והיעילות של הליכי בוררות ואת הסף הגבוה לערעור בנושאים אלה.