ת"א 28249-03-16

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב תביעת התובעים לפיצויים בגין הפקעת אדמתם על ידי הנתבע. התובעים מבקשים פיצויים לפי סעיפים 12 ו-13 לפקודה, הקובעים את שווי הקרקע המופקעת ואת הפסד דמי החכירה, בהתאמה. בית המשפט מינה שמאי שקבע כי שווי הקרקע בעת ההפקעה הוא סכום זניח. עיקר המחלוקת התמקדה בפיצוי הראוי לפי סעיף 13, כאשר התובעים והנתבע הציעו תעריפים שונים. התובעים טענו כי יש לקבוע את הפיצוי על 6% מערך הקרקע, בעוד הנתבע הציע שיעור המבוסס על דמי החכירה בפועל שניתן להפיק מהקרקע לפני ההפקעה. בית המשפט בחן פסקי דין קודמים, לרבות בעניין הייטנר, שקבעו כי דמי החכירה לפי סעיף 13 נתפסים כתחליף לריבית ואינם צריכים לשקף את ההפסד בפועל. עם זאת, בפרשת לאפי סטה בית המשפט מעיקרון זה וקבע כי אין הבדל בין דמי חכירה רעיוניים וקונקרטיים כאשר השימוש בפועל בקרקע תואם את ייעודה. עוד הובהר בעניין איסמעיל כי דמי החכירה צריכים להתבסס על הרווח שיכול היה המופקע להפיק מהשכרת הקרקע. בית המשפט, במקרה הנוכחי, הסכים עם טענת הנתבעת כי יש לחשב את דמי החכירה על בסיס שיעור השוק בפועל שהתובעים יכלו לקבל עבור השכרת קרקעותיהם, שהוא 1.5% לייעוד חקלאי ו-2.5% לייעוד מגורים. סך הפיצויים שנפסקו לתובעים נכון לשנת 2016 עומד על 526,909 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. הנתבע הונחה לשלם סכום זה בתוך 30 יום, אחרת ייגרמו לו ריבית נוספת והפרשי הצמדה.