ע"פ 1612/04

תקציר

הערעור מערער על גזר הדין שגזר בית משפט השלום בחדרה לתושב אום אל-פחם בגין העסקת תושב שטחים השוהה בישראל שלא כדין, עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. המערער טען כי היה על בית המשפט להטיל עונש מאסר כנדרש מתקדימי בית המשפט העליון ולא מאסר על תנאי כפי שקבע בית משפט קמא. המשיב, לעומת זאת, ביקש מבית המשפט שלא להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, בטענה כי מדובר במסגרת הסדר טיעון בשל קשיים ראייתיים וכי עונשים דומים מוטלים בבית משפט השלום בחדרה ומותירים אותם ללא הפרעה במקרים רבים, מה שהופך את הערעור הנוכחי למקרה של אכיפה בררנית מפלה. השופט שפירא, שכתב את דעת הרוב, דחה את טענות המשיב. הם קבעו כי גזר הדין לא היה חלק מהסדר טיעון וכי הימנעותה של התביעה מלערער על עונשים דומים אינה מצדיקה סטייה מהתקדים של בית המשפט העליון במקרה זה. הם הדגישו כי בתי המשפט כבולים לפסיקות בית המשפט העליון ועליהם לסטות מהן רק בנסיבות חריגות, שלא היו קיימות במקרה זה. יתר על כן, דעת הרוב קבעה כי לא ניתן לקבל את אכיפתו הבררנית של החוק על ידי התביעה כסיבה לסטות מהתקדים המקובל וכי יש ליישם את מדיניות הענישה הראויה. עם זאת, השופט שפירא התחשב בהיעדר עבר פלילי של המערער, במצבו המשפחתי ובעיקרון לפיו אל לערכאות הערעור למצות את מלוא חומרת הדין. הם סיימו בקבלת הערעור, בביטול עונשו של בית משפט קמא ובהטלת עונש מאסר של תשעה חודשים, מתוכם שלושה חודשים לריצוי ויתרת מאסר על תנאי. השופט גם הורה לנאשם לשלם קנס ולחתום על התחייבות כספית. השופט ג'רג'ורה, בדעה חולקת, הסכים עם גזר דינו של בית משפט קמא. הם הדגישו כי בתי משפט אחרים, ובהם בית המשפט העליון, לא יישמו באופן עקבי את התקדים המחייב מאסר בגין עבירות מסוג זה. השופט ג'רג'ורה ציין גם את שינוי הנסיבות מאז פסק הדין הרלוונטי של בית המשפט העליון, קרי השיפור במצב הביטחוני, והציע כי הדבר עשוי להצדיק רף ענישה נמוך יותר. הם הגיעו למסקנה כי בנסיבות מקרה ספציפי זה יש לדחות את הערעור, מה גם שהעובד הזר שהועסק על ידי הנתבעת לא היה מסוכן ושוחרר.