בג"צ 1946/17

תקציר

העתירות מערערות על חוקיותו של המאגר הביומטרי בישראל, שהוקם מכוח חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגרי מידע (התשס"ט-2009). העותרים טוענים כי המאגר, המאחסן תצלומי פנים וטביעות אצבע של אזרחים, פוגע בזכותם לפרטיות ואינו מטפל בבעיה לא קיימת או לא משמעותית של גניבת זהות פלילית. לטענתם, הנזק הפוטנציאלי מפרצות נתונים עולה על התועלת. מנגד, המשיבים מגינים על חשיבותו של המאגר למניעת פעילות פלילית ולשמירה על אמצעי אבטחה. לטענתם, המאגר מוגן היטב ולא צפוי לגרום לפגיעה משמעותית בפרטיות. בית המשפט מכיר במורכבויות הטכנולוגיות והמשפטיות המשמעותיות הכרוכות בכך ובאופי הפרוספקטיבי של רוב הטיעונים המוצגים על ידי שני הצדדים. היא מציינת כי העתירות מתייחסות בעיקר לסיכונים עתידיים ויש לבחון אותן בהתאם. לאחר עיון בעדכונים ובתיקונים האחרונים, מגיע בית המשפט למסקנה כי העותרים לא סיפקו תשתית עובדתית מספקת כדי להצדיק את הסעד יוצא הדופן של ביטול החקיקה. עדכוני המשיבים, לצד אמצעי האבטחה שהוצגו, תומכים בטענותיהם בדבר תועלות המאגר ואבטחתו. עם זאת, בית המשפט מכיר בכך שההתקדמות הטכנולוגית והנסיבות המשתנות עשויות לשנות את המצב. לפיכך, במקום לדחות את טענות העותרים על הסף, בוחר בית המשפט לדחות את העתירות, תוך שמירה על האפשרות לעיין בהן בעתיד. גישה זו מאפשרת בחינה מתמשכת של התפתחות המאגר והתאמתו להוראות החוק. פסק הדין מדגיש את תפקידם של גופים אזרחיים ו"אכיפה פרטית" בהבטחת ציות ומעודד דיאלוג מתמשך בין גופים אזרחיים לרשויות. לבסוף, בית המשפט אינו מוצא פגמים חקיקתיים ודוחה את העתירות מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.