ת"א 20118-02-22

תקציר

השופט, לאחר שעיין במסמכי בית המשפט שהוגשו ובראיות ושמע את עדויות הצדדים, החליט לדחות את התביעה. המחלוקת נסובה סביב כתב הסכמה, שטיבו עומד במרכז הדיון: האם מדובר בהסכם מחייב למכירת מקרקעין או רק בהסכם המקנה לתובעים זכות סירוב ראשונה. על פי החוק, הסכם מכר מקרקעין חייב לעמוד בשלושה תנאים: שיקול דעת, ודאות ומסמך בכתב. השופטת קבעה כי כתב ההסכמה אינו מהווה הסכם מכר מחייב, שכן הוא אינו עומד באמות המידה החוקיות הנדרשות. באופן ספציפי, היא לא הפגינה רצון או רצינות מגובשים להתקשר בחוזה סופי. כוונת הצדדים, כפי שעולה מהתנהלותם ומתוכן המכתב עצמו, הייתה להעניק לתובעים זכות סירוב ראשונה – ולא מכירה מחייבת. הסכם השכירות היה אמיתי ולא מהווה מסווה להסכם מכר, כפי שנטען על ידי התובעים. יתר על כן, השופטת ציינה כי המכתב נעדר פרטים מהותיים ואינו עונה על דרישת הספציפיות, הנחוצה לחוזה מחייב. גם אם התגברו על ליקוי זה, אלמנט הוודאות – תנאי הכרחי לחוזה – נעדר באופן בולט. השופט הגיע למסקנה כי כוונת הצדדים הייתה לחתום על הסכם שכירות ולהקנות לתובעים זכות סירוב ראשונה. לפיכך, החלטת הנתבעים שלא למכור את הבית והסכמתם לשלם לתובעים את הפיצוי שנקבע בסך 130,000 ₪, ביטלו כל טענת הפרה. לאור הפיטורים מחויבים התובעים לפצות את הנתבעים בגין הוצאותיהם, בסך של 30,000 ₪. בנוסף, צו המניעה הקודם, האוסר על הנתבעים למכור את הנכס, יעמוד בתוקפו עד תום תקופת השכירות על מנת לאפשר לתובעים שהות להסדיר מגורים חלופיים. הנתבעים נדרשים לשלם לתובעים את הסכום הבלתי שנוי במחלוקת בסך 130,000 ₪ במישרין או באמצעות המתווך עד למועד שנקבע. פסק הדין מעניק לתובעים זכות ערעור בבית המשפט העליון.