ע"פ 7293/97

תקציר

המערערים בתיק זה הורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב ושוד בנסיבות מחמירות. ראיות מרכזיות כללו עדות של מתנדב במשמר האזרחי שהקליט מספר רכב שניתן לו על ידי מתקשר אנונימי, הקשור לשוד. בית המשפט העליון דן בשאלה האם ניתן לקבל עדות שמיעה זו, שכן המתקשר המקורי לא היה זמין לחקירה נגדית. בית המשפט הכיר בכך שעדות שמיעה בדרך כלל לוקה בחוסר אמינות בשל חוסר היכולת לבחון את המקור, אך ציין חריגים, במיוחד עבור אמירות ספונטניות בעלות אמינות מובנית. בית המשפט קבע כי מספר הרכב המוקלט עונה על חריג כזה, בשל מיידיותו והרלוונטיות שלו, למרות שהמתקשר לא נכח להעיד. בית המשפט שקל גם ראיות טביעות אצבע. טביעות ידיו של המערער מס' 1 היו על שמשת הרכב הגנוב, ואילו טביעות ידיו של המערער מס' 2 היו על חפיסת סיגריות בתוך הרכב. בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות נגד המערער מס' 2, המצביעות על כך שטביעות אצבעותיו יכלו לעבור בתמימות, ובכך להביא לזיכויו. עם זאת, טביעת אצבעו של המערער מס' 1 על חלק שאינו נייד ברכב חיזקה את הכרעת הדין באשמה. בית המשפט הדגיש את המעבר בדיני הראיות בישראל מכללי קבילות פורמליים לשקלול ראיה על פי ערכה המהותי, המאפשר פרשנויות משפטיות גמישות יותר. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את ערעורו של המערער מס' 1 אך זיכה את המערער מס' 2 מחמת ספק סביר, דבר הממחיש את האיזון הזהיר בין שמירה על אמות מידה ראייתיות לבין מניעת עיוות דין.