ע"א 6552/15

תקציר

במחלוקת המשפטית בין העירייה לרשות בחן בית המשפט טענות הנוגעות לדמי שכירות ושימוש מסחרי במרכז נופש. העירייה טענה כי היא חייבת דמי חכירה מינימליים בלבד על פי חוזה הפיתוח, וטענה כנגד דרישת הרשות לדמי חכירה מסחריים. בנוסף, הם ערערו על זכותה של הרשות לגבות אגרות אלה בשל עיכובים. בית המשפט הדגיש כי המרכז נועד לשמש כנכס ציבורי, אך הופעל כגוף מסחרי ללא פיקוח עירוני הולם, בניגוד לתנאי החוזה המקורי. למרות כישלונה של הרשות לגבות אגרות באופן מיידי, דבר שזכה לביקורת, בית המשפט מצא כי המרכז שימש באופן פסול למטרות מסחריות ואישר כי דמי שכירות מסחריים מוזלים חלים. בית המשפט דחה את הטענות כי התחייבויות החכירה בוטלו או שונו בדרך אחרת, וציין כי פעילות המרכז סותרת את ייעודו לשימוש ציבורי, ובכך נתן תוקף לטענות הרשות. באשר להתיישנות, ניסתה העירייה להשתמש בגישת הסעד ההצהרתי כדי לטעון שהחוב מיושן. בית המשפט, בהתייחסו לתקדימים, קבע כי גישה כזו אינה ראויה מאחר שלא נעשו ניסיונות גבייה פורמליים ביוזמת הרשות. בסופו של דבר, בית המשפט אישר את זכותה של הרשות לגבות את האגרות, תוך הדגשת הצורך שכל צד יישא בהוצאותיו בשל עיכוב פעולות הרשות. ההחלטה כללה המלצה לעירייה לבחון מחדש את המשך חוזה ההפעלה, בהתחשב בהפרות ובהתנהלות הצדדים לאורך כל התיק.