עמ"ש 17587-02-20

תקציר

בפסק הדין הנוגע לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, דנו השופטים בשאלה האם סעיף 11(ב), המחייב את אישור בית המשפט לגבות מזונות יותר משנתיים לאחר שחדל להיגבות, חל על יחידים הכפופים לדין האישי. השופטת סילמן טענה כי יש להחיל את אישור בית המשפט על כולם, תוך שהיא מצטטת את עקרונות השוויון שלאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואת הצורך בעקביות פרוצדורלית. הוא הדגיש כי התייחסות דומה לתביעות מזונות באופן גורף מתיישבת עם פרשנויות מודרניות וכוונות חקיקה, והדיון נסוב סביב היישום המהותי לעומת הפרוצדורלי של החוק. עם זאת, השופט ג'יוסי חלק על כך, והחזיק בעמדה הנטועה בהקשר חקיקתי היסטורי ובתקדימים של בית המשפט העליון המצביעים על כך שסעיף 11(ב) מעולם לא נועד להשפיע על אלה שבדין האישי. למרות ההכרה בעקרון השוויון, הצביע ג'יוסי על מגבלות חקיקתיות ושיפוטיות, ועל הסיבוך הפוטנציאלי המיותר הכרוך בדרישה למעורבות חוזרת ונשנית של בית המשפט בגביית מזונות כאשר חל הדין האישי. בסופו של דבר החליט בית המשפט כי הערר הטעון את אישור בית המשפט יתקבל, ויאפשר את קיום הליכי הגבייה בהוצאה לפועל ללא אישור נוסף מבית המשפט. פסק הדין מדגיש את המתח בין הפרשנויות המתפתחות לשוויון לבין הגבולות הקבועים של המשפט האישי בתיקי מזונות. היה קונצנזוס על אי פסיקת הוצאות, המשקפת את השיקולים המשפטיים והאתיים המורכבים הכרוכים בכך.