עע"מ 8138/21

תקציר

הערעור נדחה, שכן טענת המערערת אינה מצדיקה את השיהוי האובייקטיבי בהעלאתה. נסובה של התביעה סביב שינוי שנעשה לפני כשלושה עשורים בצו הארנונה – שיטת גביית הארנונה – שלטענת המערערת נעשה בניגוד להקפאת החקיקה, ובכך מהווה אי-חוקיות. עם זאת, הנסיבות אינן מתיישבות עם הנסיבות החריגות הנדרשות כדי לגבור על חזקת התקינות המינהלית המוקנית לצו. הגורמים המעורבים בחקיקת הצו אינם עוד בתפקיד, והמערערת לא טענה לאי חוקיות מכוונת או לחוסר תום לב. יתר על כן, אין בטענה משום פגיעה בעקרונות השוויון, שיש בה כדי לגבור על השיהוי, והמחלוקת הפרשנית בדבר מהות השינוי מוסיפה מורכבות. הדבר מחריף עוד יותר נוכח הקשיים הראייתיים שמציב השיהוי המהותי, המקשים על בירור התכלית הסובייקטיבית העומדת מאחורי הצו. דחיית הערעור מתבססת גם על כך שהמערערת לא העלתה את נושא הארנונה על שטחים משותפים כחובה, שכן הסכימו כי לבית המשפט שיקול דעת בסוגיה זו. בתוך כך, החלטתו של בית משפט קמא להחזיר את סוגיית סבירות תעריפי החניה במרתף לדיון בעירייה נתמכת בפסיקה ומהווה גישה מאוזנת. לבסוף, הסתמכותה של העירייה על גביית מיסים בעבר וההשלכות הכספיות האפשריות של טענות המערערת תומכות אף הן בפיטורים. כן יחויב המערער בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪. השופט י' אלרון והשופט ח' קבוב מסכימים עם ההחלטה, שנכתבה על ידי השופט ר' רונן.