ת"א 17377-02-10

תקציר

הנתבע ביקש לדחות את התביעה נגדו מאחר שהתובע לא ציין עילת תביעה, וטען כי הוא אינו נושא באחריות לתאונה שכן הוא לא היה נהג הרכב באותה עת. בית המשפט חלק על כך שמדובר בטענה מקדמית תקפה, ובמקום זאת קבע כי מדובר בעניין שיש להוכיח באמצעות הצגת ראיות. התובעת גם לא תיקנה את תביעתה לאחר שנודע לה זהותו של הנהג בפועל, ובמקום זאת בחרה לנהל את התביעה נגד בעל הרכב בלבד. הראיות הראו כי הנתבע אכן היה בעל הרכב, אך לא הנהג, והתובע לא הצליח להוכיח כל אשם אישי מצד הנתבע או לבסס אחריות שילוחית. בהסתמך על פקודת התעבורה, המטילה אחריות על בעלי כלי רכב בגין עבירות שבוצעו באמצעות רכבם, טען התובע כי הנתבע נושא באחריות. עם זאת, בית המשפט פירש את הפקודה אחרת, וסבר כי היא אינה חלה על המשפט האזרחי וכי נטל ההוכחה אינו מעביר את האחריות אל הבעלים. מאחר שהנהג בפועל אינו הנתבע ובהיעדר ראיות לאשמתו האישית או לאחריותו המשפטית של הנתבע, פסק השופט לטובת הנתבע ודחה את התביעה. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 3,500 ₪, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.