עמ"נ 52132-05-17

תקציר

המערערת, שבבעלותה נכס בחיפה, ערערה על סיווג הארנונה העירונית ועל הסכום שגבתה עיריית חיפה. המערערת טענה כי יש לסווג את רכושם, אשר סווג כ"עסק אחר" ולכן חל עליו שיעור מס גבוה יותר, כמגורים או לחילופין כמחסן, דבר שיביא לשיעורי מס נמוכים יותר. ועדת הערר דחתה את טענות המערער, והביאה את המערער לעתור לבית המשפט המחוזי. המערערים ביססו את טענתם על הקביעה כי יש לקבוע את סיווגו של הנכס על פי השימוש החוקי הפוטנציאלי בו, אשר לשיטתם יש לבחון באופן תיאורטי על בסיס התב"ע והשימושים האפשריים בנכס, תוך התעלמות ממאפייניו הפיזיים בפועל של המבנה. עוד טענו המערערים כי רכושם עמד בדרישות לפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, עליהן ערער המשיב. בית המשפט דן בהרחבה בגורמים הקובעים לסיווג נכסים ריקים ובתקדימים הרלוונטיים. הודגש כי עצם השימוש בנכס הוא בדרך כלל המבחן העיקרי לסיווג ולקביעת מס. עם זאת, מאחר שהנכס היה ריק, בית המשפט שקל את השימוש האחרון בו, את ייעודו התכנוני ואת השימוש הפוטנציאלי בו. השופטת הסכימה עם פרשנותו של המשיב כי הסיווג הזול ביותר האפשרי צריך להתבסס על שימושים כלליים ולא על שימושים קונקרטיים. בית המשפט בחן גם את היתר הבנייה הספציפי לנכס, ומצא כי הוא אינו מתייחס לשימוש למגורים, ואת מאפייניו הפיזיים של הנכס, שאינם דומים לאלה של מבנה מגורים. מאחר שמצבו הפיזי של הנכס לא איפשר שימוש למגורים, ולא היו ראיות המצביעות אחרת, דחה השופט את טענת המערער. בנוסף, דן בית המשפט ברלוונטיות של סעיף 330 לפקודת העיריות והגיע למסקנה כי המערערים לא הוכיחו די הצורך כי הנכס אינו ראוי לשימוש, ולכן אינם זכאים לפטור. ככלל, פסק השופט לטובת המשיב ואישר כי סיווגו של הנכס כ"עסק אחר" וחיוב המס המקביל לו היו חוקיים. כמו כן, חויבה המערערת לפצות את המשיב בגין הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך 10,000 ₪.