ת"א 1643/09

תקציר

פסק דין זה מתייחס לתביעת פיצויים שהגיש עיזבונו של איגור אוכמן ז"ל, שנמצא מת בתאו בבית המעצר "הדרים" באוגוסט 2002. בעיזבונו של אוכמן נטען כי שב"ס והמדינה התרשלו בחובת הזהירות שלהם כלפיו, והביאו למותו. ההגנה טענה כי אין קשר סיבתי בין התנהלות הנאשמים לבין מותו של אוכמן, שכן הוא לא הראה סימני מצוקה במהלך שהותו הקצרה במרכז והצוות פעל בהתאם לנהלים המתאימים. הראיות שהוצגו כללו עדויות של אמו וחברתו של אוכמן, וכן אנשי צוות מבית המעצר, בהם מפקד מחלקה 1, עוזר מפקד המשמרת, רופא כללי, עובדת סוציאלית וחוקר. עדים אלה סיפקו תובנות על הלך רוחו של אוכמן, על נסיבות מעצרו ועל האירועים שהובילו למותו. התברר כי לאוכמן היסטוריה של שימוש בסמים והוא נעצר בעבר, מה שיצר את הרושם שהוא מכיר את סביבת המעצר. הצוות הרפואי שבדק את אוכמן עם הגעתו ל"הדרים" מצא כי הוא כשיר פיזית ונפשית, ללא סימני מצוקה או נטיות אובדניות. חקירת מותו של אוכמן, שנוהלה על ידי שב"ס ומשטרת כפר סבא, הגיעה למסקנה כי מדובר בהתאבדות ולא מצאה התנהלות פלילית מצד הצוות. ממצא זה נתמך בחוות דעת פתולוגית. התובעים, לעומת זאת, טענו כי קיימים גורמי סיכון המצביעים על צורך בהשגחה וטענו כי חקירת מותו של אוכמן אינה מספקת, מתמקדת אך ורק באפשרות של התאבדות ומתעלמת מסיבות אפשריות אחרות. בהערכתה התייחסה השופטת בהרחבה לפסקי דין קודמים בנושא חובות טיפול מושגיות וקונקרטיות, תוך שימת דגש על אחריותן של הרשויות במצבי משמורת. היא הגיעה למסקנה כי אין בסיס עובדתי התומך בטענה כי ניתן היה לצפות את האירוע מראש, והתנהלות הצוות פעלה בהתאם לנהלים הנדרשים. השופט קיבל את טענת ההגנה כי אוכמן לא הראה סימני מצוקה ואין כל אינדיקציה לחובת זהירות קונקרטית כלפיו, שכן לא היה יסוד להאמין כי נשקפת ממנו סכנה לעצמו. יתר על כן, השופט מצא את חקירת המוות יסודית ונטולת פניות. בסופו של דבר פסק השופט לטובת הנאשמים, וקבע כי אדם סביר לא יכול היה לצפות את התאבדותו של אוכמן, ולכן לא ניתן להטיל אחריות על שב"ס והמדינה למותו. תביעת הפיצויים נדחתה, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.