ת"א 11248-08-10

תקציר

יורשי עזבונו של סלים מוחמד אסדי תבעו את הנתבע לפיצוי גבוה יותר לאחר שאדמתם הופקעה בשנת 1976. התובעים טענו כי הפיצוי ששולם להם נמוך מהמגיע להם על פי חוק. הם הציגו את הערכתו של יצחק כהן, עליה חלק הנתבע, והסתמכו על הערכתו של יצחק רוגובין. השופטת פירטה בהרחבה את הטיעונים שהציגו הצדדים. התובעים טענו כי ניתן לחלק ולבנות על הקרקע שבבעלות אסדי ובכך להעלות את שוויה, ואילו הנתבע טען כי מדובר באפשרות תיאורטית בעלת סיכויי הצלחה אפסיים, ולכן אינה רלוונטית לשווי הקרקע. השופטת הסכימה עם הנתבעת, וציינה כי הסיכוי שמוסדות התכנון והבנייה יאשרו חלוקה כזו הוא אפסי, וכי השוק לא הביא בחשבון אפשרות זו בקביעת מחיר הקרקע. התובעים והנתבעים חלקו גם על שווי הקרקע בשל הכרזתה כקרקע חקלאית בשנת 1971, כאשר התובעים טענו כי הדבר הפחית את ערכה ולכן יש להתעלם ממנה בהערכת השווי. השופט פסק לטובת הנתבע וקבע כי להכרזה לא הייתה השפעה משמעותית על ערך הקרקע וכי היא אינה מעכבת היתרי בנייה. נקודת מחלוקת נוספת הייתה סיווג השימוש בקרקע, כאשר התובעים טענו כי מדובר במטע זיתים בלבד והנתבעים חילקו אותה לקטעים לבנייה, סלעים ועצי זית. השופט קיבל את הערכת הנתבעת, שהתבססה על עסקאות דומות וסיווגה את הקרקע כ-60% מטע זיתים, 30% קרקע סלעית ו-10% עצי זית רכים. השופטת דחתה גם את תביעות התובעים לפיצוי נוסף לפי סעיף 13, וכן את תביעותיהם להוצאות בגין רכישת נכס חלופי ושכר טרחת עורך דין, וציינה כי אלה לא הוכחו והיו בניגוד לפסיקה. לדברי השופטת, התובעים היו זכאים רק לשווי הנכס המופקע ולא להוצאות נוספות. בסופו של דבר קבעה השופטת כי התובעים זכאים לתוספת של 0.15 שקל למ"ר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההפקעה ועד לתשלום המלא. סכום זה חושב על פי חלקם של התובעים בשווי הקרקע, שהשופט קבע כי הוא 5.38 שקל למ"ר, מעט גבוה מ-5.23 השקלים שכבר שולמו להם. החלטת השופט התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים ולא היה צו להוצאות.