ת"פ 11950-05-15

תקציר

הנאשם, שהואשם בעבירה, הוערך כבלתי כשיר לעמוד לדין בשל מחלת נפש. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם ניתן לזכות את הנאשם מחמת אי שפיות, כפי שנקבע בסעיף 34ח לחוק העונשין, הפוטר חולי נפש מאחריות פלילית אם הם עומדים בקריטריונים מסוימים. בית המשפט ציין תחילה את ההבחנה בין סעיף 34ח לחוק העונשין לבין סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, המתייחס לנקודות זמן שונות: הראשון בוחן את מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה, ואילו השני בוחן את מצבו הנפשי במהלך המשפט. בית המשפט ציין כי בעוד שחוסר יכולתו של הנאשם לעמוד לדין אינו שנוי במחלוקת, אין די ראיות כדי להסיק כי ביצע את העבירה, דרישה לתחולת סעיף 34ח. מאחר שהנאשם נעדר כשירות פרוצדורלית, סבר בית המשפט כי לא יהיה זה צודק ולא יעיל לקבוע אם ביצע את העבירה. לפיכך, בהיעדר כשירות פרוצדורלית, הוראת סעיף 170, המחייבת הפסקת הליכים לנתבעים בלתי כשירים, מנעה את תחולתו של סעיף 34ח. בית המשפט הדגיש כי קביעה של אי כשירות מהותית וקביעת אשמה, שתיהן דורשות רמה גבוהה של ראיות, יביאו לזיכוי ולהוצאת צו אשפוז סופי. טענת ההגנה לרף הוכחה נמוך יותר נדחתה, שכן היא סותרת את לשונו ורוחו של סעיף 170 ונושאת השלכות שליליות על הנתבע. בנוסף, בית המשפט מצא כי טענות הפרקליטות בתיק נפרד אינן תומכות בעמדת ההגנה. לבסוף, בית המשפט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין פסקי דין קודמים, בשל נסיבותיהם החריגות. משכך, קבע בית המשפט כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין והורה על הפסקת ההליכים נגדו, תוך הסכמה עם עמדת התביעה.