עב"ל 11/99

תקציר

הערעור נסוב על השאלה האם על המוסד לביטוח לאומי (המערער) לשלם למשיבים, עזבונו של נפטר שנהרג בתאונת דרכים, 25% מהסכום שהתקבל מחברת ביטוח בעקבות פשרה. הסדר הפשרה נעשה על בסיס זכות השיפוי שהוענקה למערערת על פי חוק הביטוח הלאומי. המשיבים טענו כי הם זכאים לאחוז זה לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי אם המערער יקבל יותר מ-75% מסך הפיצויים מצד שלישי, אזי זכאי הגמלה (המשיבים) ליתרה. המערערת טענה כי סעיף זה חל רק כאשר התביעה מוגשת לבית המשפט ומסתיימת בפסק דין. בית המשפט המחוזי הסכים עם המשיבים, והוביל את המערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בחוות דעתה של השופטת א' ברק-אוסוסקין, קיבל את הערעור בקובעו כי סעיף 330 חל רק בהתקיים שלושה תנאים במקביל: 1. המערערת מגישה תביעה לשיפוי נגד הצד השלישי בבית המשפט מבלי להודיע על כך למשיבים; 2. טענה זו מתבררת מבלי שהמשיבים היו צד לה; 3. המערערת מקבלת, בעקבות פסק דין באותה תביעה, סכום העולה על 75% מסך הפיצויים. מאחר שאף אחד מתנאים אלה לא התקיים – המערערת לא הגישה תביעה לבית המשפט, המשיבים לא היו צד להסכם כלשהו, והסכום שהתקבל נגזר מתשלומי המערערת ולא מסכום הנזק הכולל שנגרם – לא היו המשיבים זכאים ל-25% מסכום הפשרה. השופט א' רבינוביץ ונציג העובדים א' כחלון הסכימו עם השופטת ברק-אוסוסקין. השופט פליטמן ובא כוח המעבידים ק' גאבור חלקו על כך, וטענו כי החלטת בית הדין האזורי צריכה לעמוד כפי שפרשנות סעיף 330 מבטיחה שהמשיבים לא יפסידו ועדיין יוכלו לתבוע את הצד השלישי. עם זאת, מאחר שתביעת האלמנה נגד הצד השלישי נדחתה ולא הוגש ערעור, הסכימו כי המערערת אינה חייבת בתשלום 25% מסכום הפשרה.