ת"א 25642-02-14

תקציר

הסכם הפשרה בין התובע לנתבעים, אשר קיבל תוקף בפסק דין, הינו מסמך משפטי מחייב הקובע את חובת התובע לשלם לנתבעים ארבעה מיליון דולר, יחד עם משיבים נוספים. טענת התובע כי יש לפרש את ההסכם בניגוד ללשונו המפורשת משום שחובת התשלום שלו סותרת את "ההיגיון" של הפשרה, מופרכת על ידי המחלוקות והזכויות שעליהן ויתרו בהסכם. טענת התובע כי לא נטל על עצמו התחייבויות כספיות כלשהן לפני הסכם הפשרה וניסיונו לבטל את חובת התשלום שלו על בסיס "טעות" לכאורה בהבנת ההסכם אינם נתמכים וסותרים את חומר הראיות. נסיבות כריתת ההסכם, לרבות הליך הגישור והמשא ומתן, אינן מותירות מקום לקבל את טענת הטעות של התובע. זאת ועוד, טענת הטעות של התובעת מבקשת ביטול חלקי בלבד של ההסכם, שהוא א-סימטרי וישנה את בסיס הפשרה. לפיכך, בית המשפט דוחה את טענות התובעת ושומר על תוקפו של הסכם הפשרה, לרבות אחריותה האישית של התובעת לתשלום. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.