ע"פ 10/49

תקציר

פסק הדין עוסק בתביעה נגד פאבל פטנייב, שהואשם בהריגה לפי סעיף 212 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בגין גרימת מותו של ארם גבריאלי. התקרית התרחשה כאשר אשתו של פטנייב הודיעה לו שגבריאלי היכה את בתם בת העשר. למחרת הלך פטנייב לחדרו של גבריאלי וביקש ממנו לשקם את חיבור צינור המים שגבריאלי ניתק קודם לכן. בין השניים התפתחה קטטה, ופטנייב היכה את גבריאלי בראשו באמצעות דלי, ולאחר מכן באמצעות מקל עץ, לאחר שגבריאלי התקרב אליו עם סכין. גבריאלי מת ארבעה ימים לאחר מכן, ופטנייב הואשם בהריגה. במהלך המשפט הגיעו שלושת השופטים למסקנה כי יש לזכות את פטנייב, אך ביססו את החלטותיהם על נימוקים שונים. השופט אזולאי קבע כי פטנייב פעל מתוך הגנה עצמית לאורך כל הקטטה ולכן יש לזכות אותו. השופטים רוזנצווייג ולנדוי קבעו כי ניתן לחלק את מעשיו של פטנייב לשני שלבים: הראשון להגנה עצמית, והשני, לאחר שגבריאלי נפל ארצה, כהתקפה. מאחר שלא היה ברור לאיזה שלב שייכת המכה הקטלנית, ומאחר שהתביעה לא הצליחה להוכיח איזו מכה גרמה למוות, הספק צריך להיטיב עם הנאשם. הפרקליטות ערערה על הזיכוי וטענה כי התביעה מילאה את חובתה להוכיח את יסודות עבירת ההריגה לפי סעיף 212, ולכן נטל ההוכחה עבר לנאשם להוכיח כי מעשיו היו מתוך הגנה עצמית. ערעורה של פרקליטות המדינה נדחה על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט קבע כי על התביעה להוכיח את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנאשם לבין העבירה, ובמקרה זה היא לא הצליחה להוכיח איזו מכה גרמה למוות. משכך, הספק היטיב עם הנאשם, והזיכוי היה מוצדק.