בר"ע 52617-01-18

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור וקובע את נכותו של המבקש על סמך הראיות הקיימות. הערר הוגש בשל טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית בדבר ניכוי מצב קודם והקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של המבקש לבין האירוע בעבודה. בית המשפט מצא כי הוועדה לא הצדיקה ניכוי בגין תנאי קודם ופירשה באופן שגוי את ההוראות מפסק דין קודם. במקום להסיק תנאי קודם, הסביר בית המשפט כי היה על הוועדה לשקול גורמים אחרים כקשרים סיבתיים חלקיים. עם זאת, קביעת ניכוי תנאי קודם חלה רק במקרים של מיקרוטראומה או מחלת מקצוע, ולא בתאונות עבודה. בנוסף, הוועדה לא שקלה את האפשרות להחמרה בין מועד התאונה לבין מועד ישיבת הוועדה, דבר שאינו ראוי בהתחשב בנסיבות. בשל טעויותיה החוזרות ונשנות של הוועדה והנסיבות הספציפיות של המקרה, החליט בית המשפט כי יהיה זה חסר תועלת להחזיר את התיק לוועדה. במקום זאת, בית המשפט עצמו קבע את נכותו של המבקש. על פי ממצאי הוועדה עצמה, נכותו של המבקש בעת התאונה עמדה על 50%, דבר שלא היה כפוף לניכוי תנאי קודם או לקשר סיבתי חלקי. כמו כן, בית המשפט אישר פה אחד את החלטת ועדת הרשות כי תקנה 15 חלה במלואה על עניינו של המבקש, והותירה את נכותו לאחר יישום התקנה על 75%. כתוצאה מכך התקבל הערעור, ונקבעה למבקש נכות בשיעור של 50% מיום 1.7.05 ואילך, אשר עם תחולתה המלאה של תקנה 15 גרמה לנכות משוקללת בשיעור של 75%. המשיב חויב לשלם למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪. ההחלטה התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים ותועבר אליהם בהמשך.