סע"ש 20015-02-17

תקציר

התובע, מתכנת מחשבים, עבד בחברת הביטוח הנתבעת למעלה משני עשורים. מערכת היחסים בין הצדדים הייתה חוזית, כאשר התובע שולם באמצעות חשבונית עבור שירותיו. עם זאת, התובע טען כי הוא למעשה עובד של הנתבעת ולכן זכאי להטבות עובדים כגון פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה וימי חופשה. בית הדין נדרש לקבוע את טיב היחסים והאם התובע אכן היה עובד, ואם כן, לאיזה פיצוי הוא זכאי. בית הדין מצא כי מאזן המבחנים נוטה לטובת ההכרה בקיומם של יחסי עובד מעביד. נקבע כי התובע השתלב בפעילות הנתבעת, תלוי בה לפרנסתו, ועבד באופן אישי תחת פיקוחם של מנהלי הנתבעת. עם זאת, מערכת היחסים בין הצדדים הוצגה כחוזית לצדדים שלישיים, והתובע היה מודע לכך וראה את היחסים ככאלה. בית הדין בחן גם את הנסיבות שעמדו מאחורי הקשר החוזי ומצא כי התובע בחר במודע במתכונת העסקה זו משני טעמים עיקריים: אורך שנות עבודתו, שכן לא רצה להיות מוגבל בגיל הפרישה; ושיעור השכר, שהיה גבוה ממה שהיה מרוויח כשכיר. טענת התובע כי לא ביקש מעמד עובד מחשש לאפליה מחמת גיל לא הייתה משכנעת. בית הדין ציין כי לנתבעת הייתה מדיניות של הסבת קבלנים לעובדים וכי עדי התובעת אישרו כי ניתן לנהל משא ומתן על תנאי ההעסקה. לצורך חישוב זכאותו של התובע, השווה בית הדין את הפיצוי שקיבל לשכרו של עובד דומה, X, שעבד אצל הנתבעת. בית המשפט ערך חישוב שעתי, תוך התחשבות בשעות העבודה בפועל, ומצא כי התעריף השעתי של התובעת היה כמעט זהה לזה של X, עם הפרש זניח בלבד של כ-2 ₪ לשעה. בית המשפט החליט כי פער קטן זה אינו מצדיק להורות לנתבעת לשלם הפרשי זכויות כלשהם לתובע, במיוחד בהתחשב ביתרונות שהפיק התובע מקשריו החוזיים, המאפשרים לו לעבוד מעבר לגיל הפרישה הרגיל. עם זאת, מתוך זהירות, קבע בית המשפט כי התובע זכאי להפרש בין התעריף השעתי שלו לזה של X, שהסתכם ב-320 ₪ לחודש. בהכפלת מספר החודשים ושנות העסקתו, הגיע בית הדין למסקנה כי הנתבע חייב לתובע 86,400 ₪. הנתבע חויב לשלם סכום זה לתובע, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.