ת"א 32058-05-19

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה שהגישו שני תובעים, וולטר סוריאנו ועורך דינו אילן בומבך, נגד שלושה נתבעים: העין השביעית עצמאית, עיתונות חוקרת וחופשית, עורכו הראשי שוקי טאוסיג והעיתונאי אורן פרסיקו. התביעה באה בעקבות מספר פרסומים של הנתבעים בנוגע לסוריאנו ותביעתו נגד העיתונאי רביב דרוקר. הפרסומים המדוברים נסובים סביב תביעה קודמת שהגיש סוריאנו נגד דרוקר, בה טען סוריאנו כי דרוקר השמיץ אותו בכך שקבע כי סוריאנו נחשד על ידי משטרת ישראל כמי שעומד מאחורי מעקב אחר חוקרי משטרה בחקירות השחיתות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפרסומים שהובילו לתביעה הנוכחית דיווחו הנתבעים על התביעה המתמשכת בין סוריאנו לדרוקר, תוך התמקדות בפרטים שהוצגו בכתב ההגנה של דרוקר. סוריאנו טען כי פרסומים אלה מוטים, כוללים תכנים מכפישים אודותיו ואינם מהווים דיווח הוגן. הפרסומים שסוריאנו הלין עליהם התייחסו לעסקיו, קשריו האישיים ועיסוקיו, וטען כי הם אינם נכונים ונועדו לפגוע בשמו הטוב. סוריאנו הלין גם על חוסר האובייקטיביות לכאורה של הנתבעים ועל כך שלא סיפקו לו במה להציג את טענותיו, כמו גם כמה פרטים שוליים כמו השימוש במילה "פריצה" במקום "מחקר מחשב" ואזכור שמותיהם של שניים מלקוחותיו. בית המשפט בחן את טענותיו של סוריאנו ולא מצא בהן ממש. נקבע כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע, שכן סוריאנו לא הוכיח כיצד הם עלולים לפגוע בשמו הטוב. עוד קבע בית המשפט כי פרסומי הנתבעים מוגנים תחת הגנת "הפרסום המותר", המקנה חסינות מוחלטת לפרסומים שנעשו במסגרת הליכים משפטיים. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הנתבעים פעלו בתום לב וכי פרסומיהם נעשו כדי להגן על שמם הטוב ולטובת הציבור. חלקה השני של התביעה, שהוגש על ידי בומבך, עסק בהתבטאויות של הנתבעים במהלך עימות רדיו ובכתבה שפורסמה לאחר מכן. בומבך טען כי הנתבעים השמיצו אותו בכך שכינו את דבריו "אוסף של שקרים". עם זאת, בית המשפט מצא כי דברים אלה נאמרו במהלך ויכוח סוער ונתפסו כדעות אישיות, ולכן אינם מהווים לשון הרע. ככלל, בית המשפט קבע כי תביעתו של סוריאנו לא נועדה לברר את הטענות למעשים פסולים, אלא להפחיד את התקשורת מלפרסם מידע אודותיו. משכך, היא סווגה כתביעת השתק, וסוריאנו חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 74 אלף שקל, ואילו בומבך חויב לשלם 10,000 שקל.