ע"פ 52/89

תקציר

בית המשפט העליון פסק בערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לפסוק פיצויים למשיב שזוכה לאחר שמונה חודשי מעצר. המשיב הואשם בהחזקת סמים והחזקת מאזניים לשקילת סמים, אך זוכה מחוסר ראיות מספיקות. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת המשיב ופסק לו פיצויים בגין מעצרו המיותר. עם זאת, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. בית המשפט קבע כי פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר נעדר הסבר מספק, אך עיון בחומר הראיות ובהכרעת הדין בזיכוי העלה כי חשדו של המשיב התחזק נוכח התנהלותו שלו במהלך החקירה. בית המשפט קיבל את הטענה כי הראיות הנסיבתיות אינן חזקות, אך נכונותו של המשיב להודות בהחזקת סמים, יחד עם הכחשתו כי החזיק במאזניים, תרמו לספקות החוקרים. יתר על כן, הזיכוי התבסס על חוסר ראיות ולא על קביעה של חפות. בנוסף, בקשותיו של המשיב לדחיית המשפט לצורך בחינת הסדר טיעון תרמו למשך המעצר. דעת הרוב הגיעה למסקנה כי אין "נסיבות אחרות" בהן יש לקבל פיצוי מהמשיב, ואילו השופט בך הרחיק לכת וקבע כי פיצוי יינתן רק במקרים של חפות ברורה ומוחלטת. בפסק הדין הודגש כי יש לבחון כל מקרה לגופו, וההחלטה לפסוק פיצויים צריכה להתבסס על שיקולי צדק.