ת"א 4/95

תקציר

גזר הדין סובב סביב אירוע טרגי שהביא למותו של מיכאל אטינגר בן ה-12 לאחר שנפל לבור לא מגודר בעיר העתיקה בירושלים. התובעים, עיזבונו של מיכאל, הוריו ואחותו, הגישו תביעת נזיקין נגד הנתבעים בדרישה לפיצויים. הצדדים הגיעו להסכמה, במסגרתה הנתבעים לא הודו באחריות אך הסכימו לשלם לתובעים סכום שייקבע על ידי בית המשפט. עיקר המחלוקת הייתה כפולה: ראשית, תביעת התובעים לפיצוי בגין השנים האבודות של מיכאל, ושנית, סכום הנזק הלא ממוני הראוי. באשר לשנים האבודות, קבעה השופטת כי הפסיקה הקיימת, השוללת פיצוי בגין שנים אבודות, עודנה תקפה ומחייבת. למרות הטענות שהוצגו, אישר השופט את פסק הדין הקודם וציין כי הוא מבוסס על שיקולים שאינם קשורים למעמדן של זכויות הקניין. לפיכך, נדחתה התביעה בגין שנים אבודות. במעבר לנקודה השנייה, פירט השופט את מחדליהם החמורים של הנתבעים, והדגיש כי אמנם התאונה לא הייתה מכוונת, אך ניכרה רשלנות ברמה גבוהה. עם זאת, השופט הבהיר כי בדרך כלל לא נפסקים פיצויים עונשיים במקרים של נזיקין ללא כוונה או זדון. באשר לגובה הנזק הלא ממוני, השופטת הכירה במגמה בפסיקה להגדיל נזקים אלו ובסופו של דבר פסקה פיצוי של 350 אלף שקל בגין קיצור תוחלת החיים של מיכאל, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. סכום זה נבחר לאחר ששקל פסקי דין קודמים ונסיבותיו הייחודיות של המקרה. השופטת הדגישה כי סכום זה ישולם על ידי הנתבעים לתובע מס' 1, עזבונו של מיכאל, בצירוף ריבית שנצברה מיום פטירתו של מיכאל. לבסוף, נדחו טענות התובעים 2 עד 4 ללא צו נוסף להוצאות.