ת"א 1590-02-22

תקציר

החלטת בית המשפט בתביעת לשון הרע סובבת סביב ארבעה שלבים מרכזיים. ראשית, יש לפרש פרסומים באופן אובייקטיבי, השואב משמעות מנקודת מבטו של אדם סביר. שנית, יש לקבוע האם הפרסומים מהווים לשון הרע לפי החוק. שלישית, נבחנות הגנות שונות על פרסומים כמפורט בסעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר עשויות לשלול אחריות בגין לשון הרע. לבסוף, אם מתקיימים השלבים הקודמים, נשקלים סעדים, לרבות פיצוי הולם לתובע. הטענה נובעת משני פרסומים של הנתבע, שלטענת התובע מהווים לשון הרע. הפרסום הראשון כינה את התובע "רוצח", דבר שהנתבע אינו חולק עליו. הפרסום השני האשים את התובע במתן ייעוץ רפואי שהביא למותו של חי שאוליאן. בית המשפט מגיע למסקנה כי הפרסומים אינם קביעות עובדתיות אלא הבעת דעה של הנתבע. למרות שהביטויים קיצוניים וקשים, סיווגם כדעות אין משמעותו באופן אוטומטי שהם אינם מהווים לשון הרע. עם זאת, בית המשפט מוצא כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע במקרה זה, נוכח דיון ציבורי נוקב, והבעת דעה בוטה של התובע עצמו בנושא. כמו כן, בית המשפט בוחן את תחולת ההגנות לפי החוק ומוצא כי חלה הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4). חוות דעתו של הנתבע בפרסום השני התבססה על עובדות מדויקות ברובן, ובית המשפט מניח את תום ליבו של הנתבע בפרסומן. לפיכך, גם אם הפרסומים היו מהווים לשון הרע, ההגנות הקיימות היו שוללות את אחריותו של הנתבע. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע מחויב לכיסוי הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין.