עתפ"ב 13353-06-23

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על בעלות על הקרקע ובצו הריסה שהוצא בעקבותיה. אין חולק כי לתביעה יש את הפררוגטיבה לבחור את הליך הטיפול בעבירות מקרקעין, אך סמכות זו מגיעה עם חובות, לרבות פעולה מושכלת ובתום לב. במקרה זה פתחה התביעה בהליכים פליליים נגד חלק מבעלי הקרקע אך לא אחרים, לרבות המערער, שעל שמו רשום כבעלים של 2/3 מהמקרקעין הנדונים. למערער לא נודע על ההליך, ולפיכך לא יכול היה להציג את טענותיו או לערער על צו ההריסה אלא לאחר הוצאתו. בית המשפט מכיר בכך שנפגעה זכותו של המערער להציג את טענותיו כבעל הקרקע הרשום. טענת התביעה כי המערער טען בעבר כי מכר את חלקו במקרקעין אינה מהווה הצדקה מספקת להפרה זו. פסק הדין מדגיש את חשיבותן של זכויות הקניין ואת חובתה של התביעה לחקור ולהכיר בבעלים הרשום של הקרקע, מה גם שלטענתו הנוכחית של המערער יש ממש. הצדק הטבעי קובע כי היה מקום לתת למערער הזדמנות להציג את טענותיו וראיותיו בטרם יינתן פסק דין סופי. יתר על כן, בית המשפט מפרש את הדין הרלוונטי כך שכל מי שהיה אמור להיות צד להליך, אך לא היה, מבחירת התביעה, עדיין צריך להכיר בזכויותיו המהותיות. ערעורו של המערער על ההחלטה מתקבל, ועניינו יוחזר לבית משפט קמא לדיון מלא בהתאם לקווים המנחים שהותוו בפסק הדין. עד להחלטה זו מתעכב צו ההריסה, למעט חלקי המבנה שאינם שנויים במחלוקת.