רע"א 2536/14

תקציר

שני ערעורים אלה עוסקים בשאלה האם יש להעניק לשבויי מלחמה הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) באופן אוטומטי שיעור נכות בשיעור של 50% לפי חוק הנכות, או שמא יש לבחון את עניינם באופן פרטני על ידי קצין התגמולים והוועדות הרפואיות הפועלות מכוח החוק. הערעור הראשון (רע"א 3411/13) מתייחס למשיב שהוכר כסובל מפוסט טראומה לאחר שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, ובקשתו להגדלת שיעור הנכות נדחתה על ידי הוועדה הרפואית העליונה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו וקבע כי יש לקבוע את אחוזי הנכות שלו על 50%. קצין התגמולים ערער על החלטה זו, וטען כי קביעת דרגת נכות "אוטומטית" אינה מוסמכת בחוק, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו. הערעור השני (רע"א 2536/14) מתייחס למבקש שנחקר ועונה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1946, ומאוחר יותר הוכר כנכה קבוע בשיעור של 41% עקב פציעות שנגרמו לו במהלך מלחמת העצמאות. המבקש ביקש הכרה נוספת בגין פוסט טראומה שנבעה מהשבי, אך זו נדחתה על ידי קצין הפיצויים וועדת הערר בנימוק שאין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי הנוכחי לבין העינויים שעבר. בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו, והוביל את המבקש לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בדעת רוב, מקבל את עמדתו המשפטית של הממונה על התגמולים בשני המקרים. פסק הדין מדגיש כי המחוקק מבחין בין חוק תשלומים לאסירי שבי, הקובע הכרה אוניברסלית ופיצוי של אסירים, לבין חוק הנכות, המחייב בחינה פרטנית על פי קריטריונים ספציפיים. בית המשפט קובע כי אין בסיס חוקי לכך שמשרד הביטחון יישם מדיניות של קביעת שיעור נכות של 50% לכלל האסירים עם PTSD, ולכן על קצין הפיצויים לבחון כל מקרה לגופו. בעניין רע"א 3411/13 הערעור מתקבל, והחלטת בית המשפט המחוזי מתהפכת. בית המשפט מורה כי עניינו של המשיב ייבחן מחדש על ידי ועדה רפואית. עם זאת, הערעור בר"ע 2536/14 נדחה, שכן המבקש אינו מאובחן כסובל מפוסט טראומה. פסק הדין מסתיים בהבעת אהדה לכל הנגאלים מהשבי, תוך הדגשת הצורך בגישה רגישה והומנית לתביעותיהם. השופט ג'ובראן והשופט זילברטל מסכימים עם החלטת הרוב.